לא פלאפל, לא חומוס ולא שניצל בפיתה – המאכל הכי ישראלי

אם תעצרו מישהו ברחוב ותשאלו אותו מהו האוכל הכי ישראלי, כנראה שתשמעו את אחת מהתשובות השחוקות: פלאפל, חומוס, אולי שניצל בפיתה. יש שיזרקו מילה נרגשת על סביח, ויש שתשמעו מהם נאום ארוך על הקרמבו והבמבה.

אבל אם באמת מתעכבים לרגע לחשוב מה מייצג הכי טוב את הישראליות בצלחת – לא את המיתוס, אלא את עולם המעשה – התשובה הנכונה והמרגשת בעיניי מסתתרת דווקא במי שכולנו מתייחסים אליה כמובנת מאליה: ארוחת הבוקר הישראלית.

קודם כל – ננפץ כמה מיתוסים

אבל לפני שנגיע אליה, בואו נעשה סיבוב קצר בין התחנות שהפכו את המטבח הישראלי שלנו לאהוב כל כך – גם בעולם.

הפלאפל, למשל – מזוהה עם תל אביב לא פחות ממגדל שלום ונחשב למאכל הלאומי הישראלי כבר משנות החמישים. אבל מקורותיו נמצאים דווקא במצרים, שם הומצא הפלאפל כנשנוש צמחוני במקור. גם החומוס – עם כל האהבה והחיבה שלנו אליו – הופיע לראשונה במתכונתו המוכרת כבר במאה ה-13, והוא חלק עמוק מתרבות קולינרית אזורית של המזרח התיכון הרבה לפני שחזרנו לכאן בהרכב מלא.

ובכל זאת, אימצנו אותם. חיבקנו. שילבנו בפיתה-פלאפל חמוצים וצ'יפס וכתבנו שירים על החומוס. הם הפכו לסמלים ישראליים לא בגלל שהם שלנו – אלא בגלל שהם נעשו שלנו. אבל זו בדיוק הנקודה: הם אומצו. לא הומצאו. וזה הבדל קטן ומשמעותי.

גאווה ישראלית אמיתית: מאכלים שנולדו כאן

ישנם מאכלים שנולדו כאן ממש. קחו למשל את הפתיתים – המצאה ישראלית משנות הצנע, כתחליף לאורז שלא היה במלאי. או את הבמבה – החטיף שהפך כמעט לסמל המדינה עם התינוק שהוא חלק בלתי נפרד מכל משפחה. העולם המערבי גילה בשנים האחרונות את הבמבה, גם בזכות מחקרים רפואיים על כך שאכילת במבה בינקות מורידה את הסיכוי לפתח אלרגיה לאורך השנים. אפילו עגבניות השרי שקוצצים לסלט בכל העולם – הינן פיתוח חקלאי כחול-לבן לגמרי, עם דרכון מהאוניברסיטה העברית.

כל אלה הם סיפורי הצלחה ישראליים, שצמחו מהצורך, מהתשוקה וממידה בלתי מבוטלת של יצירתיות.

אבל מי מנצחת?

כל זה טוב ויפה. אבל כששואלים מהו האוכל הכי ישראלי – לא זה שהמצאנו, ולא זה שאימצנו, אלא זה שמגלם בתוכו את כל הישראליות: רב-תרבותיות, שפע, קונפליקט של זהויות, וגם פשטות – קשה לחשוב על תשובה שלמה יותר מארוחת הבוקר הישראלית.

היא לא רק ארוחה. היא טקס שלם שבו נפגשים – בלי סדרי עדיפויות – סלט קצוץ מהקיבוץ, שקשוקה לובית, לבנה דרוזית, טחינה ערבית, בורקס טורקי, דג הרינג אשכנזי וקפה שחור חזק מספיק שיעיר גם את דוד בן גוריון.

היא לא נולדה במטבח של שף מפורסם, אלא בחדרי האוכל של הקיבוצים בשנות הארבעים. משם היא עברה לעיר העברית הראשונה ולבתי המלון – והפכה לגאווה לאומית. היום כשתיירים עוזבים את הארץ הם מספרים על החומוס, על יינות הכרמל ועל "ארוחת הבוקר הזו שאכלנו בה את כל מה שאפשר לדמיין".

ארוחת הבוקר הישראלית

ניתן לומר לסיכום שארוחת הבוקר הישראלית היא גם סמל לדינמיקה המקומית: אין לה חוקים נוקשים, היא נעה בדיאלוג תמידי בין המזרח למערב, בין מאכלי בריאות לתבלינים ומתוקים. בשום מקום אחר בעולם לא תמצאו ארוחה שמתחילה בדגני בוקר ומסתיימת בפיתה עם שקשוקה.

אז מהו האוכל הכי ישראלי? לא זה שצועק הכי חזק. לא זה שנולד הכי מוקדם. לא זה שנארז בשקית הכי צבעונית או נמכר בדוכני הרחוב. אלא זה שמפגיש את כל מה שאנחנו – על הצלחת, כל בוקר.