אזרחים רבים התעוררו הבוקר (ב') למחזה מרגש. סמל החטופים, שהפך מזוהה עם התקווה להחזרת החטופים משבי חמאס, "צויר" מעל שמי המדינה עם פסי התעבות שהושארו על ידי מטוס סילון, ונראה מאזורים שונים – מהצפון ועד הדרום.
כולנו מכירים את פסי ההתעבות – אותם שבילים לבנים ומרהיבים שמשאירים מטוסי הסילון בשמיים. אך מה עומד מאחוריהם? התופעה הזו, שמוסיפה נופך ייחודי למראה השמיים, קיבלה הבוקר משמעות מיוחדת.
מה הם פסי ההתעבות וכיצד הם נוצרים?
פסי ההתעבות הם עננים דקים המורכבים מגבישי קרח זעירים. הם נוצרים כאשר מטוסי סילון טסים בגובה רב, שם התנאים האטמוספריים כוללים טמפרטורות נמוכות מאוד ולחות יחסית משתנה.
הדלק שמשמש את מטוסי הסילון הוא פחמימני. כאשר הדלק נשרף, בתהליך מורכב של חמצון, משתחררים פחמן דו־חמצני ואדי מים. תוצרי הבעירה נפלטים ממנועי המטוס כאלומה חמה מאוד. אך מה קורה כשהאלומה הזו פוגשת את הקור הקיצוני בגובה של עשרות אלפי רגלים?
בטמפרטורה הנמוכה מ־40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, האדים מתקררים כמעט מידית. חלקם הופכים לגבישי קרח, הנראים לעינינו כענן לבן – זהו פס ההתעבות. התהליך מהיר כל כך, שהאדים כמעט ואינם מספיקים להתפשט לפני שהם קופאים.
פסי ההתעבות מתפוגגים, אך התקווה ממשיכה
אורך החיים של פסי ההתעבות וצורתם תלויים בתנאי הסביבה. באזורים שבהם הלחות גבוהה, הפס עשוי להחזיק זמן רב ולהתפשט, מה שיוצר מראה דרמטי של רצועות רחבות בשמיים. לעומת זאת, כאשר הלחות נמוכה, הפס עשוי להיעלם במהירות, לפעמים בתוך שניות.
פסי ההתעבות שיצרו את סמל החטופים בשמי הארץ התפוגגו לאחר זמן מה. אך המחשבות, התקווה והתפילות להחזרתם החטופים לא ייעלמו או יתפוגגו, עד שנראה אותם שוב, מחובקים בין משפחותיהם.
