מכירים את התחושה הזאת של סוף יום? הילדים רדומים, הבית הפוך, הכיור מלא כלים והרגליים מאותתות שהגיע זמנם לנוח.
בין רגע אתם מקבלים החלטה, כן כן הספה קורצת לכם למרות שכל הכריות פזורות סביבה. והנה איך שהתיישבתם, מיליון מחשבות מתחילות להתרוצץ ולהציק לכם. שיח לוהט מתפתח אי שם בין תאי המוח העייפים שלכם ואתם מותשים רק מעצם המחשבה על הויכוח, והרי ידוע מראש מי יכריע ובכל זאת.
צד אחד, קשוח ומשימתי, נוטה לשכנע אתכם לקום ולתקתק, לתחזק את הבית ולעשות את המוטל עליכם, כי מי אם לא אתם. ערימת הבגדים שלא מביישת חדר כביסה עמוס בקיבוץ, מחכה לידיים עובדות ולאמבטיה חמה. המטבח שמתחנן לניגוב מהיר ואיסוף אינספור פירורי פתיתים וחתיכות שניצל, שאפילו הכלב מתרחק מהם מרוב שהם כבר מזמן איבדו צורה. עוד מחשבות טורדניות מתלוות לחגיגה, כמו לשלם את הדוח חנייה שעד עכשיו אתם לא מבינים למה קיבלתם אותו בכלל ועוד ועוד.
הצד השני, רגיש ומכיל יותר, מבין אתכם ונלחם למענכם להניח הכל, ליהנות מכמה דקות ארוכות של שקט, כי מגיע לכם אחרי המירוץ היומי. להתפנק בגלילה סתמית ברשתות חברתיות שמעלות חיוך וצחוק מטופש מול עצמכם. למרות שאם נאמר את האמת, לפעמים זה גורם לנו להתכווץ ולשאול את עצמנו למה הבית הפוך כל כך כשבתים אחרים נראים יפים ונקיים מבעד למסך. מרגיש כי אצל אחרים לכל דבר יש מקום ייעודי בבית ורק אצלנו מאלתרים מדי יום איפה להניח את המכתבים שמתעקשים להמשיך לשלוח בדואר, וכל מיני פריטים קטנים שעוברים ממקום למקום כמו שבט נודד במדבר.
אני נותנת לרגע הזה להיות, מאפשרת לשני הצדדים להביע את דעתם, אבל לא נותנת לזה להשתלט עלי. בהפוגה מהירה וכמעט בלתי מורגשת, מתבשל לו חיוך ניצחון קטן, טבול באושר ואהבה, כזה שמחזיר אותי לקרקע ומזכיר לי מה חשוב באמת.
עם שינוי מחשבה זעיר, הבית פתאום נראה אחרת. אני רואה את המשחקים המפוזרים בסלון ונזכרת בצחוק המתגלגל, בעיניים האוהבות שמביטות אלי בהערצה, אלו שאעשה הכל בשבילם מבלי למצמץ. סימני הלכלוך ברחבי הבית מזכירים לי את הרגליים הקטנות שרצות לחיבוק ככה סתם. הקושי לא נעלם והעייפות עדיין מורגשת, אבל הלב מתמלא בשמחה. אפילו ערימת הכלים בכיור לא נראית מאיימת כל כך מהזווית הזאת. הבית לפתע מרגיש כמו ממלכת האושר, הסיפוק והמשמעות. אני נושמת את הרגע, מודה בליבי על המשפחה שלי, על כל הרגעים שממלאים אותי ומטעינה את עצמי באנרגיות מחודשות.
הבחירה שלנו להחליט מה להניח בקדמת הבמה, מאפשרת לנו מרחב תנועה שאותו אף אחד לא יכול לקחת. בתוך השגרה העמוסה, בין מטלות ומשימות, על מה אנחנו רוצים לשים את הזרקור?
עם מעט מאמץ מחשבתי, יש לנו יכולת להסתכל על הדברים החשובים באמת ולהעריך את האנשים האהובים שלנו, גם בימים מאתגרים ואולי אפילו במיוחד.
ברגע הבא שגם לכם צפות מחשבות, תנו לזה מקום ואז שאלו את עצמכם מה הקושי שאתם יכולים להודות עליו.
שתפו אותי במחשבות שלכם, שירן.
[email protected]
