"בן עשרים וחמש, זה מתחיל לייאש" – כך נפתח השיר החדש, של הזמר המתחיל שלומי לנקרי. מדובר בשיר שנכתב בגוף ראשון, ומספר על תחושת אובדן הדרך, הבדידות, הרצון ליחס, ובעיקר – התקווה לעזרה שמגיעה מהבורא.
הפזמון החוזר – "רק הבורא יעזור, מחכה שהכאב יעבור, רוצה יחס כמו כולם כי כולנו בסוף בני אדם", ללא בו ציניות ואין בו פוזה – רק אמת פשוטה שמתפרצת מבפנים.
מותר לבקש עזרה
השיר אינו מסתיר את הכאב, אך גם אינו שוקע בו. הוא מדבר בגלוי על בקשת עזרה – "ביקשתי עזרה, וואלה זה לא בושה" ומצייר את הדרך לגילוי עצמי כמתרחש בלילות שקטים, בחדרים חשוכים, ובשיחות פנימיות שלא תמיד יש להן שומע.
בסיום, דווקא מתוך כל המאבק הזה, מגיעה שורה חזקה של קבלה: "אני שמח בעצמי על מה שאני, על מי שאני". זהו רגע קטן של גאולה אישית בתוך ים של ספקות. רגע שמזכיר שכולנו, גם כשאנחנו מרגישים שקופים, נשארים בני אדם שמגיע להם יחס.
כתבה מאוד יפה שלומי שיהיה בהצלחה אח