שלשום (שני) הלכה לעולמה עליזה גרינברג, בגיל 97. גרינברג היתה מוכרת במיוחד בשל נישואיה – אשתו של אצ"ג, אורי צבי גרינברג, מגדולי משוררי ישראל – אך גם זכתה להכרה רבה בפני עצמה על השירה שכתבה במהלך חייה. גרינברג היוותה במידה מסוימת מאובן – שריד ישן לעולם של סגנון שירה קדום, שהתקיים בישראל בעשורים הראשונים לקיום המדינה, והיה בעל השפעה פוליטית וחברתית רבה.
גרינברג נולדה ב-1926 בירושלים כעליזה גורביץ, ובצעירותה נקשרה נפשה אחר מרדכי שלו (לימים מגולי חוקרי הספרות בארץ; אחיו של יצחק, ודודו של מאיר). יחד עמו הצטרפה ללח"י, והשניים ביטאו את רגשותיהם בשירה – תחום בו נתגלתה עליזה כמוכשרת מאוד. הלח"י היה ידוע בסגנונו הספרותי והרוחני, כאשר פעילי הארגון הקפידו שלא להזניח את חיי הרוח במקביל לפעילות הצבאית, ולבטא את האידיאולוגיות שלהם באמצעים ליריים וספרותיים. אחד מן האידיאולגים הבולטים שמאחורי התנועה היה אורי צבי גרינברג, יליד 1896 אשר עלה ארצה מאוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וכתב ביידיש ובעברית. גרינברג כתב בסגנון אקספרסיוניסטי וארוך, ושיריו מבטאים שפע דימויים והמחשות מהמסורות העברית והתרבות הכללית.
ב-1948 נישאה עליזה לשלו, אך כעבור שנה התגרשה ממנו, לאחר שנפשה החלה להיקשר דווקא אחר אצ"ג, הגדול ממנה ב-30 שנה. השניים נישאו ב-1950, והולידו חמישה ילדים. בתקופה זו היה אצ"ג חבר כנסת, כאשר לאחר הקמת המדינה חדלו המחתרות מלהתקיים. השהות הממושכת של הימין הישראלי באופוזיציה גרמה לדכדוך אידיאלוגי, ורבים מיוצאי המחתרות מצאו נחמה בשירה ובספרות של אצ"ג, והמשיכו לשמר בעשורים הראשונים לקיום המדינה מסורת של כתיבה אידיאולוגית בסגנון ספרותי.
גם עליזה עצמה השתתפה בתנועה זו, וכתבה מספר ספרי שירה עם מאפיינים אידיאולוגיים. רובם פורסמו תחת הכינוי שניתן לה אצ"ג – 'עין טור-מלכא', כאשר טור-מלכא הוא כינוי ליישוב גדול שהוחרב בידי הרומאים, ומבטא את הכמיהה לבנייה מחודשת של ארץ ישראל. ההכרה בתרומתה של עליזה לספרות הישראלית הגיעה בשלב יחסית מאוחר. אצ"ג נפטר בשנת 1981, וב-2006 זכתה עליזה בפרס שירה מיוחד עם דן מירון (מבקר ספרות, והמוציא לאור של כל כתבי אצ"ג). בשנת 2007 זכתה בפרס אקו"ם על מפעל חיים. הסגנון השירתי הישן של עין טור-מלכה ושל אצ"ג כבר לא קיים בציבור הישראלי, אך השפעתו האידיאולוגית חזקה ביותר.
