באמצע אוקטובר 2023 היא הגיעה בפעם הראשונה לקיבוץ בארי שבעוטף עזה. “הרגשתי שם כמו חייזר מכוכב אחר”. היא זוכרת את השדות, הבתים שרופים, ואת הריח הנורא – אבל בעיקר זוכרת את השקט. שקט של ממ"דים פרוצים, של דם שהתייבש על המדרכה, של מקום ש"אין בו נפש חיה, תרתי משמע". כשהיא חזרה הביתה לרמת גן ושאלו אותה “נו איך היה?”, כל מה שקרה שם נשאר לה תקוע בגרון. הדבר היחיד שידעה בוודאות זה שהיא חייבת לחזור.
בשיחה עם "רגע NEWS" הצלמת פאולינה פטימר שמלווה כבר שנתיים את משפחות החטופים, המפונים והנרצחים סיפרה על הקשיים וההתמודדויות שמגיעות עם התפקיד הייחודי.
ה-7 באוקטובר
ב-7 באוקטובר פאולינה התעוררה לאזעקה הראשונה בביתה ברמת גן. "הבן שלי נבהל ורץ אליי למיטה. אני לא הבנתי מה קורה", היא משחזרת. "חשבתי שפספסתי משהו בחדשות. כמה אזעקות וזה יחלוף". כמו הרבה אחרים, היא לא הצליחה לדמיין את מימדי האסון. בימים הראשונים היא נשארה בבית, עם הילדים, עם המשפחה. מתעדכנת פה ושם, נעה בין המסך לממ"ד.
"הייתי יכולה להתנתק"
למרות הקשר המיוחד שלה למאורעות ה-7 באוקטובר לא היה לה שם אף אחד. לא בנובה, לא בקיבוצים, לא בעוטף. "אם הייתי רוצה, למרות שזה נשמע ציני, הייתי יכולה להתנתק ולהמשיך לחיות את חיי", היא מודה.
אלא שככל שעבר הזמן החדשות לא נשארו מספרים רחוקים עבורה. הן התחילו לקבל פנים. תמונות. קולות. והיא מצאה את עצמה מסתכלת על המסך ושואלת איך יכול להיות שהסיפור הזה מתועד מכל כיוון – חוץ מהכיוון שלנו, הכיוון הישראלי? “ראיתי כמה החמאס משקיע בהסברה שלהם וכמה גרועים אנחנו שאנחנו לא מחזירים, לא מתעדים". ברגעים האלה על הספה משהו ישן אצלה התעורר: הפחד מהיסטוריה שנשארת בלי עדות, בלי תמונות.
המשפחה שלה עלתה מברית המועצות. חלק מהקרובים שלה נספו בשואה, אבל בבית שלה כמעט לא דיברו על זה. “לא היו לנו סיפורים", היא אומרת. "כמה משפטים של אבא שלי וזהו. אין מסמכים, אין תמונות". התחושה הזו, של עבר שנמחק כי אף אחד לא תיעד אותו בזמן, ישבה אצלה שנים. ומול מה שקרה, היא הרגישה שאם לא יהיו תמונות, אם לא יהיה מי שיקפוץ ראשון עם מצלמה גם ה-7 באוקטובר יהפוך לסיפור בלי עדות.
הזיכרונות מהעוטף
“בחודשים הראשונים הייתי חמש-שש פעמים בעוטף”, היא אומרת, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. כל נסיעה נתנה לה עוד שכבה של הבנה: עוד קיבוץ, עוד בית, עוד סימן למה שהיה שם לפני שהכול נשרף. ובכל פעם שחזרה הביתה, הרגישה שהיא גילתה משהו חדש. עד שבאיזשהו שלב, בין השדות השרופים לממ"דים הפרוצים, היא הבינה שמשהו חסר לה בפריים: האנשים עצמם. “לא רציתי שהזיכרון שלי מהם יישאר כבית שרוף,” היא אומרת. “רציתי להכיר אותם. לשמוע את הסיפור שלהם". בסוף נובמבר היא החליטה להתחיל להגיע לכיכר החטופים.
ההגעה לכיכר
"הייתי מגיעה כמעט כל יום עם המצלמה, מצלמת, מסתובבת", היא מספרת. היא נעמדה ליד צלמי התקשורת ועבדה איתם בשקט. בלי לשאול יותר מדי שאלות, בלי לחפש מקום על הבמה. בשלב הראשון היא אפילו לא העבירה חומרים לאף אחד: “פשוט תיעדתי”, היא אומרת. מתישהו, כמעט בדרך אגב, היא שאלה מישהו במטה אם צריכים צלמת. הם אמרו שכן. וככה, בלי לוח זמנים ובלי חוזה, היא מצאה את עצמה חלק מחבורה קטנה של מתנדבים שליוו את מאבק המשפחות מהצד.
"אסור להתפרק"
ככל שעבר הזמן המצלמה שלה הפסיקה להיות "רק של הכיכר" והפכה להיות של האנשים. משפחות התחילו לזהות אותה, לפנות אליה, לבקש: תצלמי, תבואי. לפעמים זה היה באירועים שמחים – עלייה לתורה, בר מצווה, חטוף שחוזר הביתה והמשפחה עושה קידוש ראשון.
לפעמים זה היה ההפך הגמור. לוויות. כאלה שסגורות לתקשורת, כאלה שבני המשפחה לא רצו שום בהם מצלמה זרה. “היו מקרים שבחרו בי שאני אצלם את זה", היא אומרת, “וזו אחריות מטורפת”. ברגעים האלה פאולינה לא רק מתעדת; היא נדרשת לתמרן על הקו הדק בין הצורך להיות שם עבור המשפחה לרצון להוציא תמונה מדויקת. “אסור להתפרק בין לבין,” היא אומרת. “צריך לצלם טוב אבל בלי לנצל את הכאב כדי להוציא תמונה יותר מרגשת".
מתי את מחליטה להפסיק לצלם?
"אני מורידה את המצלמה כשאני רואה שממש רע לבן אדם", היא אומרת. "זה לא כזה קשה להבין כשבן אדם לא רוצה שיצלמו אותו". היו רגעים שבהם הפריים כמעט ננעל לה ביד, ואז היא החליטה להוריד את המצלמה. לגשת אל המשפחה ולחבק אותה. "זה הרגיש לי יותר חשוב לאותו רגע. אני לא מצטערת על פריימים שפספסתי תמורת חיבור". וגם כשיש אישור לצלם, ההתלבטות לא נגמרת.
"כמעט כל תמונה שאני מפרסמת אני מתלבטת עליה", היא מודה, במיוחד כשמדובר בבתים בעוטף – בתים שהיא מכירה את ההרס שלהם עוד לפני שהמשפחות עצמן ראו אותו. “אתה לא רוצה שפתאום הבית שלך יתפרסם מלא שלוליות דם ואתה אפילו לא תדע מזה". אז היא בודקת, שואלת, לפעמים גם לא מפרסמת. מקפידה לשמור על הסיפור בלי לפגוע במי שחי אותו.
ההורים של אנדריי חזרו לנשום
אחד הרגעים שנגעו בפאולינה במיוחד התרחש סביב החזרה של אנדריי קוזלוב משבי חמאס. חולץ מהשבי במבצע ארנון יחד עם שלושה חטופים ישראלים נוספים: נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, ושלומי זיו. הארבעה הוחזקו במחנה הפליטים נוסייראת ברצועת עזה.
ההורים שלו אז עוד לא דיברו עברית טוב, ופאולינה מצאה את עצמה יושבת איתם יומיים כמעט בלי הפסקה – מתרגמת, מסדרת משפטים, מחזיקה את הריאיונות. "הם היו מתראיינים מהבוקר עד הלילה", היא אומרת, "הייתי שם איתם בכל רגע". מה שנחרט בזיכרונה לא היה רגע דרמטי אחד, אלא השינוי שראתה בהוריו של אנדריי: "הורים שאתמול לא רצו לחיות ויום למחרת חזרו לנשום".
"זה הפך לחלק ממני"
ככה, בלי ששמה לב כמעט, המאבק הפך להיות חלק מהחיים שלה. בהתחלה עוד היו רגעים שנדמה היה שהיא יכולה לקחת צעד אחורה – הפסקת אש, שבוע שקט יותר, הזדמנות לחזור לעבודה הרגילה או לבית. אבל היא לא הצליחה. "לא יכולתי", היא אומרת בפשטות. "לא פיזית, לא נפשית. המטה כבר הפך להיות משפחה".
אולי, היא חושבת, אם העבודה במטה הייתה במסגרת משרה מסודרת היה קל יותר לעזוב, לזוז הלאה. אבל העובדה שהיא מצלמת בהתנדבות גרמה לה לחוש חיבור מיוחד ועמוק למשפחות.
"התמורה שלי עבור התיעוד הזה היא הקשר עם האנשים האלה. לא משכורת. יותר קל לוותר על משכורת מאשר להחליף אנשים". גם בבית לקח זמן להבין לאן היא נכנסת. בהתחלה שאלו למה היא נוסעת, ולמה זה עוד לא נגמר. אחר כך זה הפך לשאלה אחרת: מתי את שוב שם.
"בהתחלה כעסתי הרבה"
פאולינה משתפת שבשנתיים האחרונות התיעוד גם רשם בה שינויים. “בהתחלה כעסתי הרבה", היא מודה. כעס קצר, חד, על העולם שממשיך לזוז כשהכול בוער. "חשבתי, איך אנשים מעיזים לצפור על הכביש? מה, אתם לא יודעים מה קורה בעוטף?"
ואז, כמעט בלי שהרגישה, הכעס התחלף במשהו אחר – סבלנות. רוגע. פרופורציות. "למדתי המון מהמשפחות", היא אומרת. "לקחתי מהם את האופטימיות הזו, את האמונה הטוטאלית. החלטתי להיות טובה יותר לעצמי, למשפחה. לא לבזבז אנרגיות. עצוב לי שאנחנו חוזרים לתלם ושוב צופרים ומתעצבנים על דברים שלא שווים את זה". היא לא אומרת את זה כדי להטיף אלא כדי להזכיר לעצמה, בכל פעם שהיא מרימה מצלמה, למה היא שם.
איזה תמונה היית רוצה שתיזכר מהמאבק?
“התמונות האהובות עליי הן לא של מי שנואם על הבמה,” היא אומרת, “אלא של מי שעומד לידו. יד שמחזיקה יד. ראש שנשען לרגע על כתף. מבט שמופנה הצידה בדיוק כשכולם מסתכלים קדימה". אלה הפרטים שהיא מחפשת.
המאבק עדיין לא נגמר
המאבק עדיין לא נגמר, פאולינה לא מדברת על "סגירת מעגל". אין לה כזו. בעזה מוחזקים עדיין שני חללים חטופים – אחד ישראלי ואחד תאילנדי והיא מחכה, כמו כולנו, שגם הם יחזרו הביתה.
"גם אחרי שכולם יחזרו אני לא רוצה להיפרד", היא מדגישה, אני רוצה להמשיך לתעד את המשפחות גם כשהמצלמה כבר לא תהיה בכיכר, גם אחרי ההצהרות הגדולות: "הריון, לידה, תינוקות, משפחות… צילומים כביכול משעממים ורגועים בבית על הספה. רגעים רגילים, שבשבילי הם כל הסיפור".
בסיום הריאיון פאולינה מבקשת דווקא דבר אחד פשוט: “הלוואי שנהיה טובים גם כשטוב לנו, לא רק כשרע לנו. שנדע להקשיב, לתמוך, להוריד מסכות. הלוואי שכל אלו שנלחמו שנתיים בחזית, יזכו לריפוי, עזרה ותמיכה מהמדינה".
לראות כל כך הרבה כאב וצער ולהיות מסוגלת להעביר זאת לציבור זה כישרון אמיתי. נניח שאת צריכה לצלם רק רגעים מאושרים.