קבוצת הווצאפ שבדרך כלל שקטה ולא נחשבת חופרת ועם מלא הודעות בימים כתיקונם, הייתה גועשת באותו הבוקר בו התעוררתי.
נכנסתי אליה וגללתי לאחור את כל המשפטים שהגיעו בעקבות תמונה אחת בודדה שהפכה את כל הקרביים של הקבוצה.
הוא נהרג. בעזה. בפיצוץ.
בהתחלה אפילו לא הבנתי על מי מדובר, משהו בפנים שלו היה נראה לי שונה, אבל לא. אחרי מצמוץ נוסף זיהיתי.
זה נדב.
הלם.
הלם.
הלם.
נדב?!
הלם.
ה"הותר לפרסום" הגיע כמה שעות אחרי שכולנו כבר ידענו.
כולם אחים
קורים הרבה דברים בעקבות חוק הדתיים השלובים: אנשים פוגשים אנשים שמכירים אנשים שמחוברים לאנשים, ובסוף הכל מתברר כשרשרת אנושית אחת חיה.
ובמלחמה הזו גילינו עוד כמה החוק הזה תקף גם לשרשרת אנושית אחת ה' יקום דמה.
כל כך הרבה מעגלים שקרובים ולא קרובים אליי, מוכרים ולא מוכרים.
אבל כשהמעגלים כבר מתקרבים באמת, מעבר לחוק, כשאשכרה הכרתי את הבחור הזה, זה כבר נותן מהלומה בבטן שמובילה לבכי של לפחות חצי יממה.
ובמלחמה הזו, שני אנשים שהכרתי, נפלו.
והם לא היו חברים שמאד הייתי בקשר איתם, זו הייתה יותר היכרות שיטחית וזהו.
אבל – הכרתי אותם.
ואם לי, שלא באמת ממש הכרתי, כל כך קשה, מה על המעגלים שבאמת קרובים אליהם?
מה עם הארוסה של חנן? ומה עם אשתו של נדב? והתינוק הקטן שלו? ומה עם ההורים שלהם?
איך אפשר בכלל להכיל דבר כזה?
אני הולכת ברחוב ובכל מקום רואה אנשים שדומים להם.
ואיך אפשר להבין את זה שיום אחד אני רואה את נדב ביום העצמאות בירושלים, וכמה זמן לאחר מכן אני רואה אותו רק על תמונה.
הסתירה הזו בין האדם שהיה חי ועכשיו כבר אין יותר אדם – היא בלתי ניתנת להשגה.
ואולי גם העובדה שהבחורים האלו כל כך צעירים, מקשה עוד יותר על העיכול, כי אין שום סיבה של זיקנה או חולי שהיו יכולים לגרום להם לכאורה למות עכשיו.
אבל זה עכשיו. וזה פה. וזה קורע את הלב למיליון רסיסים שאין באמת דבק שמאחה אותם.
הוא לא קיים.
הדבק.
הבחור.
ואז אני מוצאת את עצמי רבה עם אנשים אחרים סביבי על שטויות, ואני אומרת – איך אפשר לריב על דברים כל כך זניחים, שוליים וטיפשיים, בעוד אחרים מקריבים את חייהם?
אבל כל המריבות האלה מגיעות בגלל כל הכאב הזה, הקושי שכבר אי אפשר להחניק, הבכי שלא ניתן להשתיק, החרדה שלא יורדת בגרון, המלחמה שלא נגמרת, והאויר שכן כבר הולך ונגמר.
הטוב נמצא אצל כולם
ואז הלקאה עצמית – מה אנחנו רבים כשיש כאלו חדשות מזוויעות? ודי כבר לפילוג ולפירוד, גם בתוך תוכנו, זה עם זה, בתוך הבתים, ואפילו בתוך הנשמה, כל אחד עם עצמו. כמה אפשר להיות מסוכסכים, מסובכים, מתוחים, נבוכים, מחופשים, מהססים, ציפורניים כוססים, בבוץ מבוססים.
אבל בפעם הבאה – האם נצליח לא לריב?
האם כבר לא ייפול לוחם?
וזה מין לופ שלא נגמר.
אבל זה שאנחנו רבים אומר שאנו חיים, שאנו פה, מנסים לתקן, למצוא את הדרך הישרה, האמיתית, הטהורה, שתוביל אותנו ליציאה מהמבוך שנראה כמבוי סתום.
אבל יש פתח יציאה, הוא קיים, לו נשכיל להסיר את הלוט מעיננו ולאתר אותו בליבנו פנימה.
זה שאנחנו רבים, זה אומר שלא ויתרנו – שאנחנו באמת מחפשים. כי אם היינו מוותרים, היינו אדישים, ולא נחושים, ולא מבקשים.
ולא מרגישים.
אבל אנחנו כן מרגישים, אוהו, כמה מרגישים.
אפשר להתפוצץ מרגש.
אנחנו חיים.
ואני כולי תקווה שאם זו המציאות כרגע, שהיא קשה מנשוא, ולא בחרנו בה, אז שלפחות יהיו אלה ייסורי משיח – שתהיה תכלית גדולה מתוך כל השבר. שתצמח ישועה לתפארת. שיאיר אור חדש ובהיר ונקי.
שתהיה כבר גאולה.
בבקשה, ה', בבקשה.
לעילוי נשמת חנן דרורי הי"ד ונדב נולר הי"ד
