זעקה מצמררת של ילדה קטנה קורעת את הדממה הביתית, אך היא רק קצה הקרחון של סיפור מטלטל על אלימות, פחד והישרדות.
סיפורה של מישל גבאי הוא עדות עוצמתית לבחירה בחיים, גם כשנדמה שהכל אבוד. מילדות אבודה תחת צל האלימות והפחד, דרך מאבק מתיש בהפרעות אכילה ששחקו כל חלקה טובה, היא צמחה והפכה לא רק לניצולה, אלא למקימת בית בריאות לנפש הנותן לאחרות את מה שהיא הייתה צריכה אז: מקום בטוח, הכלה, וריפוי אמיתי.
בפרק חדש בסדרה לפסח 'אבודים היינו' מבית 'רגע של חכמה', מישל פורסת באומץ את סיפורה הכואב ואת הניצחון האישי שלה, שנותן המון תקווה.
ילדה בתפקיד המבוגר האחראי
"הייתי נכנסת במריבות של המכות בין אבא לאימא כדי להפריד… ואמא הייתה הרבה פעמים צורחת ובוכה". במילים מצמררות אלו נפתח צוהר אל ילדותה של מישל, שחלקה איתנו רגעים קשים מבית ילדותה – בית בו אלימות הייתה חלק מהשגרה, ופחד ריחף באוויר.
הזיכרונות חדים כסכין (שכמעט ונפל באחת המריבות), מתארים ילדה קטנה החיה בפחד מתמיד. פחד מפני המריבות הבלתי פוסקות בין הוריה, פחד מפני חגורה התלויה מאיימת על הארון, סמל לעונש המצפה לה אם "לא תהיה ילדה טובה". תחושת אשמה מלווה, "הורדתי כל זכות של ילדה שהייתה לי ולקחתי ללב".
הבית המרוקאי, בו האוכל היה בעל חשיבות עליונה, הפך גם הוא לזירת מאבק. "צריך לסיים את הצלחת, ומי שלא מסיים את הצלחת חוטף מכות". שנים של חרדה סביב אוכל יצרו בנפשה הצעירה "סערה" שהתבטאה בבושה עמוקה לאכול בבית ותחושה מתמדת של אי נוחות מעצם קיומה.
הפרעות אכילה
נקודת השבר הגיעה עם גירושי הוריה כשהייתה בת עשר. הטלטלה הרגשית העזה הזו הייתה הטריגר לפרוץ הפרעת האכילה – אנורקסיה שהשתלטה על חייה. "הרגשתי שמנה ומכוערת". השנים הבאות היו מאבק מתמיד בדימוי גוף מעוות ובתחושת ניכור עמוקה. הבדידות החברתית הייתה כה קשה עד שבכיתה ה' נשארה כיתה.
הריצה שהפכה למפלט
בתוך הכאוס, ניצוץ של תקווה הופיע בדמות הריצה. הספורט הפך למפלט, דרך לבטא את הכעס והסערה הפנימית. אך גם ההצלחה הספורטיבית והלימודית לא הצליחו למלא את החלל העמוק בתוכה. "גם אם נתנו לי תעודה וגם אם נתנו לי מדליה וגם אם אמרו לי שאני טובה… אני עדיין הרגשתי טיפשה ומכוערת ולא יפה". תחושת הערך העצמי הנמוכה הייתה כה חזקה עד שהגיעה לרגעים של ייאוש עמוק, בו ביקשה מהבורא שהאדמה תבלע אותה.
הפרק הבא בחייה לא היה קל יותר. נישואיה השניים של אמה לגבר אלים יצרו מציאות קשה נוספת. האם, עסוקה בהישרדות, לא הבחינה במאבקה של בתה עם האנורקסיה. תחינותיה לעזרה נפלו על אוזניים אטומות, "אמא אני מרגישה מכוערת", אך התשובה הייתה מצמררת בפשטותה, "עזבי, הכל בראש שלך, זה יעבור".
בגיל 14, החיים קיבלו תפנית נוספת כאשר אמה הודיעה על מעבר לטורקיה. בפעם הראשונה בחייה, מישל השמיעה קול, התחננה להישאר בארץ ובחרה בפנימייה בקיבוץ מעגן. אך גם שם, עם משקל של 38 ק"ג בלבד, המאבק לא הסתיים. דווקא בקיבוץ, במקום מפלט, למדה מהבנות כיצד להקיא, והאנורקסיה התפתחה לבולימיה.
הניסיון האובדני
ההידרדרות הגיעה לשיא בגיל 23, כאשר משקלה צנח ל-33 ק"ג. ניסיון אובדני קשה היה נקודת שפל, אך גם נקודת מפנה בלתי צפויה. "משהו נפתח".
נקודת המפנה
האור בקצה המנהרה הופיע בדמות מטפלת שהציעה גישה הוליסטית, עבודה עם הנפש והגוף מתוך הבנה והכלה, ולא מתוך איומים וכדורים. זו הייתה נקודת המפנה הראשונה, הרגע בו החליטה שהיא רוצה להחלים.
החיבור לטבע הפך לכוח מרפא עוצמתי. במרחבים הפתוחים, ללא שיפוטיות, היא החלה להבין שהבריאה מקבלת אותה כפי שהיא. הטבע הפך למקום הריפוי הגבוה ביותר שלה.
חיבור פנימי
כיום, שנים אחרי המסע המטלטל, היא עומדת בפני הגשמת חלום – הקמת מרכז הוליסטי להפרעות אכילה, "בית בריאות" עבור כל מי שבוחרת להבריא אך לא מאמינה שמגיע לה. מתוך ניסיונה האישי, היא מבינה שהפרעת אכילה היא ביטוי של רגשות שלא זכו למענה. הריפוי האמיתי טמון בחיבור פנימי, בשחרור מהצורך לרצות אחרים ובגילוי המשמעות האמיתית בחיים, שאינה תלויה במשקל או באוכל.
תחושת חירות אמיתית
"זאת חירות שאני קמה בבוקר ויש לי משמעות הרבה יותר גבוהה ממה אכלתי או כמה אכלתי". במקום לשאול "מה לאכול?", היא שואלת "מה בא לי לעשות היום?". המסע הארוך והכואב הוביל אותה להבנה שהאור תמיד היה בתוכה, והיציאה מהחושך אל האור היא באמת "יציאת מצרים" אישית ומרגשת.
