הם הילדים שלנו: איך צריכים להתייחס לנערי הגבעות?

אירועי השבת האחרונה חשפו את עומק האנטגוניזם שבין ההיררכיה לאנרכיה ביהודה ושומרון, את עומק הקרע בין הממסד המאורגן לבין הכוחות הפועלים בשטח בלי אישור ובלי הכרה רשמית, כשהממסד ההיררכי כפוף לתהליכים הארוכים והעמוקים שעובר עם ישראל בארצו, עם כל מה שזה אומר – בלבול הדעות, אובדן הזהות, שכחת התפקיד שלנו כעם בארצו. והאנרכיה, כראוי למי שחלק ממנה, הרי הם נערי הגבעות, פועלים באידיאל הפשוט של ישוב וירושת הארץ.

הם ממוקדים בעשייה בשטח – לא תמיד מתוך הסתכלות כוללת על תהליכים מדיניים או חברתיים, הם לא משגיחים על זה והם לא רואים צורך או חובה להשגיח על זה או לקחת את זה בחשבון.

התרומה של ההתיישבות

אומנם למעשה הנוער עושים עבודה מאוד טובה. כמי שעבר לגור במזרח בנימין לפני 8 שנים, ומסביבי היו עשרות מאהלים של בדואים, והיום אין אפילו לא אחד בכל הרדיוס הנראה מביתי, אני יודע לומר שזכות זו נזקפת לנערי הגבעות שפועלים בחירוף נפש. יתרה מכך, אני יודע לומר, שיש כאן מלחמה קרה של השתלטות בנייה ערבית ויצירת רצף התיישבות ערבי מהירדן עד לכפר סבא והמרכז.

אי אפשר להתעלם מהתרומה של ההתיישבות הבלתי ממוסדת לבלימת מגמות התפשטות פלסטיניות בשטח. במקומות רבים, הם מהווים קו ראשון שמונע רצף ערבי עד לבקעת הירדן וכנראה גם אוטוסטרדת טרור מירדן למרכז הארץ. אני סבור שתרומה משמעותית מאוד לאי-התקוממות של ערביי יו"ש ב-7.10 ואפילו נהפוך הוא – בריחה המונית שלהם, היא הפעילות הנחושה של נערי הגבעות.

הפער בין הצדדים

ובכל זאת, העוינות שביניהם לבין מוסדות המדינה ובפרט לצבא שבא איתם במגע כמעט תמיד גדולה מאוד. זה בא לידי ביטוי בהתנכלויות מצד הצבא והשב"כ שנחשפנו כולנו אליהם בחודשים האחרונים, אירועים קשים שמהם עולה תחושת איבה עמוקה כלפי ההתיישבות ביו"ש ובפרט כלפי הנוער הזה מצד כוחות הביטחון. לא פעם החיכוכים היו מלווים בירי חי, בפצועים קשה ופעם גם בהרג (של אהוביה סנדק), ושלא נדבר על מעצרים מנהליים ותלונות על אמצעי חקירה קשים בשב"כ. פעולות שמגיעות אולי באופן טבעי מאת מי שכוחו גדול על חברו. 

בשבת האחרונה היה עוד מסוג המקרים האלה כשנער נפצע מירי חי של חייל צה"ל. בלי להיכנס לפרטי האירוע ולכמות הגרסאות של דובר צה"ל, ודאי שאין כאן צודקים באירוע. אין לאף אזרח לתקוף חייל צה"ל. אמנם, יש מצבים ואנשים שאליהם הצדקה היא פעולה לא רלוונטית, אלא הבנה והקשבה.

לנסות להבין את הנוער

כשאנחנו מתייחסים לנערים, נערים שפועלים בחירוף נפש עבור אידיאלים שהם מאמינים בהם, נערים שמרגישים מקופחים ומושפלים פעם אחר פעם. נערים שמרגישים מופקרים כאשר כמה מטרים מהחדר של אחיהם הקטנים בבית הוריהם מביאים עשרות מחבלים עם דם על הידיים בעסקת חטופים, נערים שרואים את הוריהם כאזרחים טובים, משלמי מיסים ומקריבים את כל עצמם ומשפחתם בעבור המדינה ולא מקבלים כמעט כלום בתמורה. בפשטות – נערים שעוברים כבר כמעט שנתיים מלחמה ארוכה.

כשאנחנו מתייחסים אליהם אנחנו צריכים לנסות להבין, להקשיב, לתת פתרונות. לא משטרה צריכה לטפל בהם, כל שכן שלא הצבא, אלא הרווחה, הממשלה, הפוליטיקה – כל מי שמוכן לשמוע אותם, להראות להם שהם אכן חשובים לחברה, שהם לא משהו שאנחנו היינו מעדיפים להיפטר ממנו. 

"הם הילדים שלנו"

במשך שנים שכלפי האויבים שלנו הייתה מדיניות של הכלה, שמנסה להבין, שמעניקה, שמרחמת ושפשוט מנסה להבין ולמצוא פתרונות בתוך הממסד. מדוע כשזה מגיע לילדים שלנו, לנוער שלנו, אנחנו מתחילים שלא לקחת את זה בחשבון?

האם מה שהימין צעק במשך שנים "כל המרחם על אכזרים" הגיע לשלב הנורא של "סופו להתאכזר על רחמנים"?

ירמיה בנקמון, הוא תושב כוכב השחר שבבנימין. נשוי ואב ל-5, עוסק במיתוג, עיצוב ופיתוח ממשקים