טייסי מפציצי ה-B2 של חיל האוויר האמריקני, שביצעו את התקיפה באיראן בסוף השבוע, יצאו למשימת הפצצה מהמתישות והמרוחקות ביותר אי פעם – 37 שעות של טיסה רצופה הלוך ושוב, כשבבטנם פצצות ענק במשקל 13.5 טון. פרטים חדשים נחשפו אתמול (ג') ב-CNN על תנאי הטייסים האמריקנים.
"הישג חסר תקדים"
שבעה מפציצים חמקנים, כל אחד עם שני אנשי צוות, המריאו מבסיס וייטמן שבמיזורי וחזרו לאחר ששחררו את מטענם על שלושת אתרי הגרעין המרכזיים באיראן.
אל"מ (במיל') מלווין דייל, טייס B2 שביצע ב-2001 גיחת הפצצה בת 44 שעות באפגניסטן, תיאר את המבצע באיראן כ"יוצא דופן": "מדובר בהישג מבצעי מדהים. שבעה מטוסים שביצעו שבע גיחות שונות באותו אזור – בתוך חצי שעה בלבד – זה חסר תקדים", אמר.
"טיסה שמתישה אותך פיזית ונפשית"
המשימה כללה עשרות מטוסי קרב, תדלוק, מודיעין והטעיה – חלקם המריאו ממערב כדי להסוות את הנתיב האמיתי. כדי לעמוד באתגר, השתמשו הטייסים בגלולות שינה לפני ההמראה וגלולות ערנות ("go pills") במהלך הגיחה.
הטיסה התבצעה בתנאים פיזיים לא פשוטים: שירותים כימיים חשופים בתא הטייס, שקי שתן ("piddle packs"), מיטת שדה מאולתרת מאחורי הכיסאות, אוכל ייעודי וחוסר בתנועה. לדברי דייל, "זו טיסה שמתישה אותך פיזית ונפשית – אבל כשהנשיא נותן את הפקודה, אתה טס".
"מפצחת הבונקרים"
הפעם, הייתה זו גם הפעם הראשונה אי-פעם שבה נעשה שימוש מבצעי בפצצת הענק GBU-57 – "מפצחת הבונקרים", שנועדה לחדור לעומקים של מאות מטרים בתוך קרקע הררית ולהשמיד מבנים תת-קרקעיים מבוצרים. רק מפציצי B2 מסוגלים לשאת אותה.
"הרגע שמרומם את כל העייפות"
לדברי גורמים בצבא ארה"ב, האתגר הקשה ביותר בטיסה היה דווקא החזרה: לאחר שעות רבות של טיסה, עייפות קיצונית ותדלוקים מסובכים באוויר – הצוותים שבו לבסיס הביתי בארה"ב. "אבל הרגע שבו אתה שוב קולט את קולה של בקרת הקרקע האמריקנית – זה רגע שמרומם את כל העייפות", אמר מפקד בכיר בחיל האוויר ל-CNN.
