אין ספק שאנחנו נמצאים בתקופה היסטורית. יש שיגידו תנ"כית. וכיאה לרגעים כאלה, טבענו האנושי הוא לחפש גם את הצד המיסטי: רמזים ותשובות בספרים העתיקים, לאן הולכים מכאן.
אני רואה סביבי בשבועיים האחרונים הרבה חיבורים שונים על האירועים והמלחמה עם איראן. על קצה המזלג, אציג שניים מהבולטים שבהם. הראשון הוא תורה של הגאון מוילנה, שחי לפני 250 שנה ומאחד המקורות שלו ניתן לחשב באופן מדויק מתי נעבור מזמן שנקרא ״עת מלחמה״ ל-״עת שלום״. במילים אחרות – תחילתו של משיח. בחישוב פשוט, שראיתי במו עיני, זה יוצא י״ז סיון התשפ״ה, בדיוק יום התקיפה שלנו באיראן.
החיבור השני שהפך פופולרי בתקופה האחרונה הוא מתוך מגילת אסתר. גם שם באופן מדהים, יום ההחלטה של אחשוורוש לתת ליהודים את ״האור הירוק״ להילחם בצריהם הוא בדיוק היום בו טרמאפ, לפי הפרסומים האמריקאים, החליט באופן סופי שהוא נכנס למערכה. או כמו שכתבו באחד מאתרי החדשות הפופולריים ״הפור נפל״. מדהים. אין ספק.
באותה נשימה, אני מודה שמדהים ככל שיהיה ומאמין ככל שאני, בעיניי אלו בעיקר ״משחקים יפים״ ולא מעבר. אני מאמין בקדוש ברוך הוא ולא בחישובים או ברמזים, לא משנה גם אם הם מופלאים, בטח כשאנו חיים במציאות בה אין נביא אמת.
מה שכן מעניין באותם חיבורים, ופה נמצא שורש הנקודה שלי – הוא שהעולם זז. תמיד. לא רק היום. יש כוחות גדולים ששולטים בו. אני ומי שמאמין נקרא לאותם כוחות – אלוהים. אחרים אולי יקראו לזה טבע, או כסף, או בעלי אינטרסים ,או פוליטיקה של מעצמות העולם. עבורי, זה בכלל לא משנה. הרי דרכו של ה׳ להתגלות דרך הטבע, וזה בסדר שמי שצריך אחיזה ארצית כדי לתפוס את ה-״מהלכים״ האלו ימצא להם ביטויים מוחשיים.
מה שכן משנה, זה שלאורך כל ההיסטוריה, העולם עבר ועובר תהפוכות גדולות. תמיד. לא רק היום. בלי לעצור. בלי רגע דל. מהלך אחד מוביל לאחר, לפעמים שנים אחר כך, לפעמים בקצה השני של העולם. ״אפקט הפרפר״. בתוך כל התנועה הזו, האנושות חווה גם רגעי משבר נוראיים, וכאן בעיניי נשאלת השאלה הגדולה: איך אנחנו בוחרים לתפוס את אותם רגעים?
משיח = שלום
יש לי חברים טובים שיגדירו את עצמם ״משיחיסטים״ גאים. אחרים מחברי, ישתמשו במילה הזו כמילת גנאי חריפה. במקרה זכיתי להיות מוקף בכל העולמות, וחשוב לי לטובת חיבור וקירבת עם ישראל לעשות רגע סדר בטלפון השבור הזה.
קודם כל, עבורי ״משיחיסט״ זו אחת המחמאות הגדולות שאפשר לתת לאדם. משמעות הדבר היא, שהוא מאמין בגאולה. ומיותר לציין כי אצלנו ביהדות, הגאולה היא ״אז יגור זאב עם כבש״.
גאולה משמעותה שלום לא מלחמה. כך שלמעשה כל מי שהוא ״משיחיסט״ אמיתי חותר כל העת להגיע לשלום עולמי. נכון, לפעמים צריך לעבור דרך מלחמות אבל הן ללא ספק לא התכלית אלא במקרים מסוימים רק הכרח המציאות על מנת לקרב אותנו אל היעד. זה ממש חוק טבע פשוט – כדי לגרש את החושך צריך להגביר את האור. אין אפשרות לאור להתקיים כשיש ״היטלרים״ בעולם, ולכן חובה עלינו לגרש אותם. לא מדובר בצימאון דם. להפך, זהו צימאון לשלום ומוסר.
עניין של הסתכלות
מאפיין בולט נוסף של כל אדם שמחכה למשיח הוא היכולת והרצון להסתכל על רגעי המשבר כהתקדמות לעבר גאולה ולא כהתרחקות. מה שחלק מכנים אופטימיות מופרזת. אז מה? לא עדיף ככה?
הרי החיים הם סוג של תמונת מראה. בדיוק כמו שמי שבוחר למצוא משמעות, תקווה ויתרון לכל מה שעובר עלינו, גם על הדברים הקשים ביותר בסופו של דבר ימצא, כך גם האפשרות השנייה. מי שיחפש רק את החיסרון, הייאוש, וחוסר המשמעות ימצא אותן לא רק בטרגדיות, אפילו בדברים הטובים שקורים לנו.
לזכור לקחת אחריות
לסיום, חשוב לי להבהיר דבר נוסף, אין במה שכתבתי קריאה להתנהלות חסרת אחריות, ובטח שיש מקום לביקורת ולשיפור שלנו כחברה וכמדינה. מובן מאליו שכל אחד מאיתנו, כולל מנהיגי הציבור שלנו, צריכים וחייבים לבחון את עצמם, ללמוד, להשתפר ולתקן. גם זה חלק בלתי נפרד מהיהדות שלנו, הרי אם יש משהו שאנחנו אלופים בו זה לרדת לשורש הנקודה ולחקור אותה עד תום. על זה בנויה כל התורה שבע״פ.
אך באותה נשימה, אל לנו להפסיק להאמין אפילו לרגע בגאולה, בשלום, בשיפור ובאמונה שכל מה שעובר עלינו – כן, כולל מחדלים, הם רק הדרך לטוב, למעלה, לתיקון העולם.
