אנחנו שוב בתוך "שגרת חירום". זה ביטוי כל כך ישראלי, שגרת חירום. סתירה פנימית שמרגישה הגיונית לגמרי בגבולות ארצנו. מתי תהיה אזעקה? מה אוכלים לצהריים? יש נפגעים? ראית מה הוא כתב בפייסבוק?
מי שבימים אלו מגדל קטנטנים בבית, מנסה לרבע את העיגול: שתהיה תעסוקה מעניינת, אבל בלי לצאת מהבית. שהילדים יבינו את ההנחיות היטב, אבל בלי להלחיץ.
יוכי סימן טוב היא ד"ר לפסיכולוגיה. היא מרצה, מטפלת ויועצת חינוכית במכללת אפרתה. בריאיון הזה היא חובשת את אחד הכובעים המשמעותיים שלה – מומחית למצבי משבר, חירום ואובדנות.
ד"ר יוכי תספר איך אפשר לתווך את המלחמה לילדים מבלי ליצור נזקים, ומה כדאי לעשות כדי לשמור קצת יותר על הנפש – זו של הילדים, אך גם שלנו ההורים.
"כשאנחנו יודעים שאנחנו בתפקיד – זה נותן כוח"
לפני העצות המעשיות והטיפים המועילים, אני שואלת את יוכי איך אפשר עכשיו לאזור כוח לקרוא על עצות מעשיות וטיפים מועילים. היא עונה ברצינות ומסבירה עיקרון חשוב: "להורים קשה עכשיו, אי אפשר ולא כדאי להכחיש את זה. ויש ידיעה שמה שאנחנו עושים כהורים, יש לכך השפעה אדירה על איך שהילדים יחוו את המלחמה – והידיעה הזאת יכולה להיות מאד מכבידה. יחד עם זאת, היא נותנת כוח. כי תפקיד נותן כוח. כשאנחנו יודעים שיש לנו תפקיד, אנחנו אקטיביים מול המציאות. זה מאד חשוב לא להיות פסיביים".
ואם ההורה לא מצליח למצוא בעצמו את הכוח להיות ב"תפקיד"?
"זה חשוב שההורים יחזיקו בתקווה, שיהיו אופטימיים. אבל לפעמים זה קשה. יכול להיות שיעלו תחושות של חרדה או בדידות. לפעמים זאת אישה שתקופה ארוכה לבד כי הבעל במילואים, ועכשיו היא מרגישה כבר שהיא קורסת. הנפש שלה נחלשה. ואז צריך לבקש עזרה. זו חוכמה מאד גדולה לבקש עזרה. זה מדד לחוסן, לא לחולשה. לפעמים מה שמפריד בין אדם שיעמוד בלחצים לאדם שלא – זאת היכולת לבקש ולקבל עזרה. אנשים שלא מחכים שהסביבה תשים לב, מגדילים לעצמם את החוסן".
לדבר בכנות ולהיות מעשיים
בנוגע לשאלה איך לתווך לילדים את המלחמה, מה לומר ומה ולא לומר, יוכי מייעצת לפעול באופן הבא: " אנחנו מוצפים במידעים. יש הורים שחושבים שאפשר להגן על הילדים מהמידע. אנחנו יכולים להגן בצורה מאד מוגבלת. כי ילד שומע אחרים, יוצא החוצה".
היא נותנת לנו דוגמה על אנשים שבתחילת המלחמה, ובמהלך חודשים ארוכים, הסתירו את נושא החטופים מילדיהם הצעירים. לדעתה, בסופו של דבר זה בלתי אפשרי. כי תמונות החטופים הן בכל מקום. לדבריה, "עדיף שההורה יהיה הכתובת שמתווכת את המציאות לילד. כי אז הילד יודע שיש לו על מי לסמוך ויש לו את מי לשאול. והילד מבין על מה אפשר לדבר איתנו ועל מה לא. ואם הילד מבין שאי אפשר לדבר על נושא מסוים, כי ההורים מתרגשים מדי, או לא יודעים מה לענות, הוא לא ישאל בסוף".
אני מרגישה שלרוב ילדים לא מסתפקים במה שאנחנו אומרים להם. הם שואלים למה ואז עוד פעם למה. ובסוף יכולות להיות תשובות מאד מפחידות. מה את מייעצת במצב כזה?
"אם הילד שואל, לענות בצורה פשוטה, ככל האפשר. מווסתת רגשית, לא בדרמה. נגיד, 'למה הולכים למקלט? כי יש טילים. ומה הטילים יכולים לעשות לנו? הם מסוכנים. יש אנשים שקרה להם משהו? כן, יש אנשים שנפצעו מזה'. ואם שואלים – 'יש גם אנשים שמתו?' להגיד, 'כן, מעט'. ולהדגיש שמי שנכנס לממ"ד לא נפגע. אם זה ילד מספיק גדול ששמע שגם שניים נהרגו בממ״ד, אז להגיד שזה מאד נדיר".
בעצם, יוכי מדגישה שני עקרונות חשובים. הראשון הוא להיות עניינים מול הילדים: "להגיד את האמת. להבליט את מה שבכוחנו לעשות – אם נשמור על ההנחיות אז יהיה בסדר. התגובה הפשוטה והעניינית מאד עוזרת. כשילד רואה שאנחנו ענייניים, אז הוא מבין שהדברים בשליטה. בסוף המסרים הלא מילוליים משפיעים הרבה יותר מאשר המסרים המילוליים, תמיד אצל בני אדם".
העיקרון השני שהיא מציעה הוא לא לדבר מעל הראשים של הילדים: "הרבה פעמים אנחנו עושים את זה כמבוגרים. מדברים כאילו הילד לא שומע, חושבים שהוא עסוק בלגו שלו, בפאזל. אבל הוא שומע, ושומע לפעמים חצאי דברים ואז הוא נורא נבהל. וכשהוא חושב שזו שיחת מבוגרים שהוא לא רשאי להתערב בה, הוא לא יתערב".
שגרת חירום: למה לצפות ומה לעשות
דיברנו על איך לתווך ומה להסביר, אבל אולי קודם צריך לשאול – מה נצפה לראות אצל הילדים שלנו? מה "התגובה הנורמלית למצב הלא נורמלי"?
"בהתחלה ילדים נבהלים מאד. ואז כדאי להסביר שהאזעקה עצמה היא לא מסוכנת, אלא מבהילה. להבהיר שהתפקיד שלה הוא להגיד לנו שצריך להיכנס למקום מוגן – כדי שלא נהיה בסיכון. בדר"כ אחרי שמסבירים והזמן עובר, נראה הפחתה בבהלה. אבל יש ילדים שיגיבו באותה עוצמה ולפעמים בעוצמה גבוהה יותר. כאן אולי צריך להתייעץ עם איש מקצוע. בדר"כ ילדים הם סתגלנים גדולים, וגם אנחנו המבוגרים. יש בינינו שמזדרזים יותר, יש שבאדישות, ויש מי שקצת יותר בעוררות רגשית. אבל כל המגוון בסדר".
יוכי נותנת רעיונות איך להרגיע ילד שמאד נבהל: "יש כל מיני הרפיות שאפשר לעשות. למשל, קפיצות. זה מאד עוזר לילדים. אפשר להגיד, בואו נקפוץ 50 פעם ואז ננוח. הפעילות הפיזית מאוד עוזרת. המנוחה אחרי מרגיעה את הגוף. גם למבוגרים, אגב. וזה אמצעי נורא פשוט. עוד רעיון פשוט הוא בועות סבון. לקנות את האלה שעולים שקל וחצי, ולהגיד, 'בואו נראה אם אנחנו מצליחים לעשות בועות גדולות'. כעושים בועה גדולה, צריך לנשוף באיטיות, וכשנושפים אנחנו פולטים פחמן דו חמצני. ואז הגוף שלנו נרגע".
יש לך גם המלצות לשגרה הכללית בתקופה כזאת?
"למרות שזה קשה, לעשות משהו קטן מהשגרה הרגילה. למשל, משפחה דתית שיודעת שבגן יש טקס של תפילה, אז לעשות אותו בבוקר. אם זה משפחה בחינוך הממלכתי, אז לשיר את השיר שמקבלים בו את הילדים בגן וכו'. כי בחירום השגרה נקטעת. התחושה היא ששום דבר לא אותו דבר. זה מערער את הנפש. וכשאנחנו עושים משהו מהשגרה, זה מחזיר את הילד להרגשה שלא הכל התפרק, יש גם דברים שנשארו אותו דבר".
עצה משמעותית נוספת שיוכי נותנת היא להעניק לילד תפקיד: "להגיד לילד, 'אתה אחראי להכניס את הכלב לממ״ד', זה דבר נפלא. ברגע שיש לילד אחריות, הוא מתחזק מזה. הוא כבר לא פסיבי מול המציאות. ואפילו להגיד את זה על חפץ מעבר שיש לילד. כמו שמיכה שהוא אוהב, או דובי. להגיד, 'אתה אחראי כל פעם שיש אזעקה, לקחת את דובי ולהיכנס איתו לממ״ד'. וכשיש אזעקה, להגיד, 'איפה הדובי? בוא, תחזיק אותו שהוא לא יפחד, תרגיע אותו' – שיעשה על הדובי השלכות".
"אנחנו עם חסון ונפלא"
לסיום, אני שואלת על החיים בישראל. החיים פה בקצב אחר לגמרי. אנחנו במלחמה בתוך מלחמה. כבר שנתיים קמים בלילה ותוהים איזו מדינת אויב ירתה עלינו הפעם – איך שואבים כוח לשגרת חירום מתמשכת.
"זה באמת קשה", אומרת ד"ר יוכי. "בתור אחת שראתה אלפי מקרים – אני נדהמת ונפעמת מיכולת ההתמודדות של אנשים. מיכולת ההחלמה. רוב האנשים מחלימים מאירועים טראומטיים בעזרת המשאבים הטבעיים. כמו אמונה, אומנות, חברה, ספורט, וכל הדברים הטובים. ברור שאם אדם במצוקה וזה מפריע לתפקוד, אז לא להגיע לקצה ולבקש עזרה. וזה טבעי לגמרי שמצב מתמשך זה קשה יותר. אבל העם שלנו הוא עם מופלא וחסון. באמת עם כלביא. הוא הוכיח את זה הרבה יותר מפעם אחת שהוא יודע להתאושש".
