ביום שבו הוכרז על שחרורו הצפוי של עידן אלכסנדר, משהו בלב הציבור נע בין תקווה זהירה לרפיון עמוק. רגע של הקלה – מלווה בכוכבית ברורה: ההבנה שהאירוע הזה, כמו רבים אחרים, התרחק מזמן מאחיזתנו הישירה. זהו ניצחון של נסיבות, ולא בהכרח של מדיניות.
דווקא ברגע הזה, כשהלב רוצה להאמין – מורגש החוסר. התחושה שכדי להחזיר את האמון, לא די במבצעים או בהצהרות, אלא דרושות דמויות חדשות של מנהיגים. לא מושלמות ולא כאלה המתיימרות להציג עצמן ככאלה, אלא דור חדש של מנהיגות שיצליח להשיב את אמון הציבור ולגרום לעם היושב בציון לחזור ולדעת שיש אנשים בקמה הפירמידה שמטרותיהם דומות וזהות למטרותיו.
מול המצלמות
באותו היום ממש, ביקום מקביל, מול מצלמות בית המשפט עמד ראש הממשלה שלנו בעשור האחרון, כמעט ברצף ולמעשה כבר 16 שנה, בנימין נתניהו. איש לא יוכל ולא צריך לקחת ממנו את עומק השפעתו על מדינת ישראל על קלקוליה וגם על תיקוניה, על כישלונותיה וגם על הצלחותיה. אבל נדמה שהרגע שלו חלף. הוא כבר לא האיש הנכון לזמן הזה, ואני אומר זאת מבלי להיכנס לשאלות הפוליטיות, לרוב השטחיות והרדודות, שמגיעות בעקבות שיח שמנסה להישאר עמוק וענייני.
לא. ראש הממשלה נתניהו עדיין אדם חכם, מאוד חכם, ואולי זה חלק מהבעיה. מנהיג חייב להיות, לצד תכונות נוספות, גם מחוספס, אבל נדמה שהחספוס של נתניהו הופך לעתים לחסר רגש. מעבר לזה, וכך נראה מסוגיית שחרורו של עידן אלכסנדר, נראה שהוא גם מאבד את האחיזה ואת השליטה לה הורגל והרגיל אותנו כל השנים.
זה קשה
זה קשה לעזוב. מאוד קשה. במיוחד כשאתה בטוח שאת התיקון הגדול, את הניצחון המוחלט, רק אתה יכול להביא. ובכלל, מתי מנהיג יודע שזמנו עבר ושעליו לפנות את הבמה? מתי מנהיג מבין שגם אם הוא מלא בתבונה, כוח וניסיון עשיר, עליו לפנות את הבמה לכוחות חדשים ורעננים, לרוח חדשה.
יש מנהיגים שנשארים עד שהמסך יורד עליהם בעל כורחם. ויש את אלו, הגדולים באמת, שיודעים לפנות אותה מרצונם. שיודעים לאפשר לאחרים לקחת את המושכות ולהצעיד את מדינתם קדימה אל עבר קומות חדשות ושיאים חדשים.
דרך חדשה
על נתניהו לאזור אומץ ולשחרר את האחיזה החזקה בשלטון. על העם שלנו להמשיך בתהליך התבגרותו שהואץ מאז השבעה באוקטובר, ולהבין שלדרך החדשה שאליה יצא צריך מנהיג חדש שיוביל אותו לעתיד טוב יותר.
גשר חי בין עקרונות
המנהיג הבא שאנו מחפשים צריך להיות גשר חי בין עקרונות הליבה של החברה הישראלית לבין המורכבות התרבותית והחברתית שבתוכה היא פועלת. עליו לשאת בליבו את תבונתו של הרמב"ם – "הדרך האמצעית", שבה הענווה מאזנת את קרנת השררה והאומץ מרסן את יצר ההימנעות (רמב”ם, הלכות דעות) וכך להוכיח כי שלטון איננו פרס אישי, אלא משמעת מוסרית וכובד אחריות מתמיד.
מנהיג כזה יקשיב לפני שישלוט, ירחיב שולחנות לפני שיקים חומות, ובעיקר יחבר לפני שישסע. הוא יחזיר את הציבור לתחושת שותפות אמיתית, שבה "אין מלך בלא עם", כי סמכותו יונקת מהקהילה ולא להפך.
"נהיגות אמיצה נבחנת לא רק ביכולתה להחזיק בכוח, אלא גם בגדולתה לדעת מתי לשחרר"
דמות כזו תאחוז בתורת השילוב: תשלב טכנולוגיה מתקדמת עם מחויבות לערבות הדדית, תצעיד מסורת עתיקה ורוחנית יד ביד עם רגישות חברתית עכשווית, ותוביל לא בנאומים בלבד אלא במעשים של חסד, צדק והכלה. היא תזכור שכוח שאינו מרוסן בשפלות רוח, נוטה להשחית.
כי בסופו של דבר, מנהיגות אמיצה נבחנת לא רק ביכולתה להחזיק בכוח, אלא גם בגדולתה לדעת מתי לשחרר. רק כך יתחיל הפצע השותת האזרחי, החברתי והתרבותי להירפא.
יוחאי אנסבכר הוא יזם חברתי ויועץ פוליטי לשעבר
נתניהו אחראי כראש הממשלה על השבעה באוקטובר והוא יהיה אחראי גם לוודא שבעשורים הקרובים לא יתווספו או יהיו איומים כאלה מהסוג שראינו בגזרת עוטף ישראל בדרום השבעה באוקטובר .. ולכן צריך לאפשר לו להשלים את הקדנציה ואז אחרי זה בן גביר ימונה לראשות הממשלה ונחזור לימי גאווה לאומית ועוצמה יהודית חזקה פועמת ונרגשת
ואתה לא חייב להסכים איתי אבל דבר אחד בטוח שאסור ללכת לבחירות כרגע בחירות עכשיו משמועות הדבר היא שאנחנו נביא עלינו טבח נוסף מאיו"ש ועזה ולכן צריך לחכות עד הניצחון המוחלט קצת סבלנות ונגיע לבחירות ותוכלו לעבוד במכונת "הדמוקרטיה הישראלית":)
נשמע שאתה מייחל למלך המשיח, שנזכה
כמו הרמטכל, שר הבטחון וראש השבכ, גם נתניהו צריך ללכת הביית(גם ראש המלל). אמנם באיחור, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם.