הלב כואב – אבל מה עם המחשבה האסטרטגית?

על רקע האירועים ברצועת עזה, והכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועה נוצר שיח שברובו ביקורתי. ישנה תחושת מרמור ותסכול שמשתלטת בקרב חלק מהציבור.

הכעס הציבורי על חידוש הכנסת הסיוע מובן לחלוטין – הלב יוצא אל החטופים שעדיין מוחזקים במנהרות בעזה, בעוד ישראל מאפשרת הכנסת מזון ותרופות לתוך השטח הנשלט בידי ארגון הטרור חמאס. אבל רגע לפני שמגיבים מהבטן, כדאי לעצור ולחשוב: מלחמה לא מנהלים מתוך כעס רגעי, אלא מתוך שיקול דעת קר ומחושב. ובעיקר מהי האסטרטגיה? ומה המגמה? אז זה הזמן לעשות קצת סדר.

הפופוליזם מול המציאות

כדאי לזכור שניצחונות אסטרטגיים דורשים ויתורים טקטיים, גם כשהם נראים תמוהים. פופוליזם מייצר בעיקר רגש, אבל אורך רוח והבנה של התמונה המלאה הם שמביאים לניצחון אמיתי.

בואו ננסה להבין האם יש מקום לתחושת הפסימיות? ונזכיר קצת עובדות בשטח.

הישגים בשטח

בתחום הצבאי, נראה שישראל הצליחה להשיג יתרונות ברורים. בין ההישגים המשמעותיים ניתן למצוא את חיסול הנהגת חמאס בעזה, זאת מבלי לגרום לפגיעה בחטופים – הישג שלא ניתן היה לצפות מראש.

בנוסף, שחרור חייל ללא תמורה (עידן אלכסנדר – שגם סביבו היה פסטיבל תקשורתי בזוי סביב הדרכון האמריקני), והמשך המאבק הצבאי תוך קבלת גיבוי מדיני רחב, הם הוכחה לכך שהאסטרטגיה הישראלית מתבצעת באומץ ובעקביות.

האסטרטגיה המדינית

באופן מפתיע למדי, ישראל זוכה לתמיכה בינלאומית נרחבת, בראש ובראשונה מארה"ב.

הנשיא דונלד טראמפ מביע תמיכה ברורה במהלך הצבאי ואף מעודד יוזמות לפיתוח אזור הומניטרי ברצועת עזה – ללא מעורבות חמאס.

בנוסף, טראמפ ממשיך לקדם רעיונות כמו הגירה מרצון של תושבי עזה והפיכת הרצועה לאזור חופשי תחת פיקוח אמריקני.

זהו מהלך שונה בתכלית מהתחזיות הראשוניות – לא רק שישראל לא נדרשה לעצור את הלחימה, אלא שהיא מקבלת יד חופשית להמשיך בפעולות להחלשת חמאס.

התגובות הפוליטיות

נראה שיש מי שמתקשים לעכל את ההצלחות הללו. חלק מהתגובות שמתמקדות בציוד הומניטרי שנכנס לעזה משקפות מציאות מנותקת: במקום להכיר בהישגים, מתרכזים בחלקים שוליים של התמונה.

המחשבה כי העולם יאפשר רעב ומחסור לתינוקות וילדים בעזה היא לא מציאותית, גם אם יש מי שמקווים לכך.

הביקורת הזו מנותקת לא רק מבחינה מוסרית ומשפטית, אלא גם ברמה הפרקטית. בפועל, המשאיות שמגיעות אינן משנות את מאזן הכוחות, בעוד האסטרטגיה הצבאית נמשכת ומתקדמת לעבר יעדים מדיניים ברורים.

המבט קדימה

הבעיה היא שלא כולם מבינים את המגמות האסטרטגיות. גם כאשר ההישגים בשטח הם משמעותיים, יש מי שבוחרים להיתפס לנרטיבים ישנים ולטפס על ספינים פוליטיים. הניסיון להציג את הממשלה כמי שנכנעת תחת לחץ בינלאומי לא מחזיק מים – במיוחד כשדווקא הנשיא האמריקני הוא זה שמוביל את התמיכה במהלך.

בסופו של דבר, המציאות מורכבת ודינמית. נכון, לא כל הצעדים מתיישבים עם הציפיות שהיו בתחילת הדרך, אבל דווקא במצבים כאלו נדרשת גמישות מדינית וצבאית.

הרוח תנצח

המגמה הכללית היא של התקדמות בזירה הצבאית והמדינית – וזה הישג משמעותי שיש להכיר בו.

לסיום כדאי שנזכיר לעצמנו, החמאס לא ינצח בגלל כמה משאיות – אך אם אנחנו נתנהל מתוך כעס רגעי ולא מתוך חשיבה אסטרטגית, אנחנו עלולים להפסיד בקרב התודעתי. מעבר לכך, ננצח בזכות הרוח של נחישות, עמידות ואמונה בצדקת הדרך.