העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים הייתה נושא מרכזי ביחסי ישראל וארצות הברית במשך שנים רבות. החוק שחוקק ב-1995 קבע את העברת השגרירות, אך רק ב-14 במאי 2018 הושלם יישומו על ידי הנשיא דונלד טראמפ. רגע היסטורי-עכשווי.
הרקע ההיסטורי
ב-8 בנובמבר 1995, חתם הקונגרס של ארצות הברית על "חוק שגרירות ארצות הברית בירושלים". החוק שקובע את הכרת ירושלים כבירת מדינת ישראל ואת העברת השגרירות האמריקאית אליה עד סוף מאי 1999. החוק עבר ללא חתימת הנשיא ביל קלינטון, אך כלל סעיף שאפשר לדחות את ביצוע המעבר בחצי שנה בכל פעם.
על פי תוכנית החלוקה, ירושלים הייתה אמורה להיות אזור בשליטה בינלאומית, אך התוכנית לא יצאה לפועל. בעקבות זאת, בדצמבר 1949 הכריזה ממשלת ישראל על ירושלים כבירת המדינה והחלה להעביר אליה את מוסדות השלטון. בשנת 1952, כשמשרד החוץ עבר לירושלים, מדינות רבות, ובהן ארצות הברית, התנגדו לכך.
בשנת 1970 פרסם היועץ המשפטי של מזכירות המדינה בארצות הברית, חוות דעת לפיה לישראל זכות בעלות עדיפה על ירושלים לעומת ירדן ומצרים. מדוע? משום שמעמד ירדן בעיר נבע מפלישה בלתי חוקית, בעוד שישראל כבשה את השטח במלחמת מגן ב-1967. דבריו צוטטו על ידי חיים הרצוג, שגריר ישראל באו"ם דאז, בשנת 1977 כדי להדוף יוזמות אנטי-ישראליות בעצרת הכללית.
בשנת 1981 הביע נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, תמיכה בריבונות ישראל בירושלים המאוחדת.
החקיקה ויישומה
יוזמי החוק היו שני מנהיגי המפלגות בסנאט: הרפובליקני בוב דול והדמוקרטי טום דאשל. החוק עבר ברוב גדול בשני בתי הקונגרס. 347 תומכים לעומת 37 מתנגדים בבית הנבחרים, ו-93 תומכים לעומת חמישה מתנגדים בסנאט. ההצבעה הביעה תמיכה רחבה הן מצד הרפובליקנים והן מצד הדמוקרטים. תוצאות ההצבעה העידו על החשיבות הרבה שראו המחוקקים בחיזוק מעמדה של ירושלים כבירת ישראל.
החוק נחקק כחלק ממגמה רחבה יותר של הקונגרס להכיר בזכותה של ישראל לבירתה ההיסטורית. על פי החוק, נקבעה העברת השגרירות לא יאוחר מסוף מאי 1999. אולם, הוכנס סעיף שאיפשר לנשיא לדחות את ההעברה מדי חצי שנה. הבית הלבן נימק את הדחיות בכך שהחוק "משבש את סמכויות הנשיא על פי החוקה". כך, במשך כ-23 שנים נדחתה ההעברה שוב ושוב על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה.
ב-2003, למרות הלחץ מצד הקונגרס, הוסיף הנשיא בוש לדחות את יישום החוק. הטענה היתה שמעבר השגרירות לירושלים עלול לפגוע בתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים.
החלטת הקונגרס ביוני 2007
ביוני 2007, עם ציון 40 שנה למלחמת ששת הימים, קיבל בית הנבחרים של ארצות הברית את החלטה מס' 152. חלק מהסעיפים:
-
ברכה על הניצחון: הקונגרס מברך את אזרחי ישראל לרגל 40 שנה לניצחון.
-
ברכה על איחוד ירושלים: הקונגרס מברך את תושבי ישראל לרגל 40 שנה לאיחוד ירושלים.
-
ניהול ירושלים: הקונגרס משבח את ישראל על ניהול ירושלים המאוחדת בכבוד לכל הדתות.
-
קריאה ליישום חוק השגרירות: הקונגרס קורא לנשיא ארה"ב ליישם את החוק משנת 1995.
מימוש החוק בפועל
השנים חלפו וב-6 בדצמבר 2017 הכריז הנשיא דונלד טראמפ על הכרה רשמית בירושלים כבירת מדינת ישראל. בנוסף, טראמפ הודיע על התחלת ההכנות להעברת השגרירות מתל אביב לירושלים. נאומו, שכונה "נאום ירושלים", סימן את השינוי במדיניות ארצות הברית בנושא.
"ישראל היא מדינה ריבונית עם זכות, כמו כל מדינה ריבונית אחרת, לקבוע את בירתה. הכרה בעובדה הזאת היא תנאי הכרחי להשגת שלום. לפני 70 שנה, ארצות הברית, בהנהגת הנשיא טרומן, הכירה במדינת ישראל. מאז קבעה ישראל את בירתה בעיר ירושלים – הבירה שהעם היהודי ייסד בזמנים קדומים. כיום, ירושלים היא מושב הממשלה של ישראל המודרנית. היא ביתו של הפרלמנט הישראלי, הכנסת, וכן של בית המשפט העליון. בה נמצאים המעונות הרשמיים של ראש הממשלה והנשיא. בעיר נמצאים המטות הראשיים של משרדי ממשלה רבים… לכן קבעתי שהגיע הזמן להכיר רשמית בירושלים כבירת מדינת ישראל" (מתוך "נאום ירושלים").
לבסוף זה קרה ב-14 במאי 2018, תאריך סמלי לציון 70 שנה להקמת מדינת ישראל, הועברה השגרירות באופן רשמי לשכונת ארנונה בירושלים. עם זאת, לאחר שלושה שבועות, חתם טראמפ על דחייה נוספת של יישום החוק למשך חצי שנה, עקב העובדה שמעון השגריר עדיין לא עבר למקום הקבע. רק ב-8 במאי 2019 הושלם המעבר באופן מלא, עם העברת מעון השגריר לירושלים.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
במשך שבעה עשורים חיכינו להכרה אמריקנית בירושלים כבירה הרשמית שלנו. זה קרה וכך גם העברת השגרירות.
ההיסטוריה הקצרה שלנו מאז חזרנו לארץ, ל"ארץ חמדת אבות", מוכיחה שחשוב יותר כיצד אנחנו פועלים, מאשר כיצד נוהגים הגויים. אין ספק שקשרים דיפלומטיים הם עניין חשוב, ובמקרה הזה, גם העברת שגרירויות לבירת ישראל היא סמל משמעותי. עם זאת, כדאי לזכור שהשינויים הללו הם בעיקר סמליים. הסתדרנו במשך 70 שנה בלי שגרירות אמריקנית בירושלים. תפקדנו היטב גם כשהשגרירות הייתה בתל אביב.
ניקח את זה צעד קדימה למלחמה ולביטחון ישראל. הקשר בין ישראל לארצות הברית יהיה חזק גם ללא הסיוע הביטחוני במתכונתו הנוכחית. לפי הערכות, בין השנים 1951 ל-2024, הסיוע האמריקני לישראל הגיע לכ-317 מיליארד דולר (לא כולו ניתן בצורה ישירה). הסיוע הזה בהחלט משמעותי, בעיקר בשעת מלחמה. ובכל זאת, מדינת ישראל צריכה לשאוף לצמצם את התלות הזו. סיוע ביטחוני אמנם מועיל, אך הוא גם פוגע בריבונות הישראלית, יוצר תלות, ומונע את התפתחות התעשייה הצבאית המקומית.
"אני חושב שנגיע למצב שניגמל מכך"
במסגרת הסכם הסיוע הנוכחי האמריקנים מעבירים לישראל סכום שנתי של 3.8 מיליארד דולר. ההסכם נחתם ב־2016 ועתיד לפקוע בסוף 2028. ראש הממשלה בנימין נתניהו התייחס לדברים בתחילת השבוע , במהלך דיון שקיימה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הדיון עסק ביחס להמשך הסיוע הביטחוני:
"ישראל מקבלת כ־4 מיליארד דולר לנשק מארה"ב. אני חושב שנגיע למצב שניגמל מכך, בדומה לגמילה מהסיוע הכלכלי".
