אני אחות שכולה. שכלתי את אחותי תמר לפני 5 וחצי שנים, כשהיא נהרגה בזמן שירותה בשירות הלאומי. אחותי הייתה אדם מיוחד, מלאת אהבה ורצון לתת מעצמה לאחרים. היא בחרה לשרת את המדינה בדרך שלה – דרך של נתינה, חמלה ועזרה לזולת.
נתנה את כל כולה לשליחות
היא לא התגייסה לצבא מכיוון שזה לא נהוג אצלנו, אבל היא לא ויתרה על האפשרות לתרום למדינה ולהשפיע על החברה. במסגרת השירות הלאומי שלה, היא התנדבה בבית החולים שערי צדק במחלקת נשים בסיכון. במהלך השירות, כפי שהעידו האחראיות עליה וכן חברותיה, היא נתנה את כל כולה למען נשים במצוקה, מתוך תחושת שליחות עמוקה.
מאז שאיבדנו אותה, אנחנו נלחמים על משהו שהיה אמור להיות ברור מאליו. אנחנו נלחמים על ההכרה. על ההכרה באחותי כנופלת למען המדינה ועל ההכרה בכך שאני, כאחותה, איבדתי חלק ממני, ושגם אני זכאית להכרה ולתמיכה. כך גם שאר בני המשפחה.
נכון להיום המדינה לא מכירה בי כאחות שכולה. למרות הכאב העצום שמלווה אותי מאז אותו יום נורא, לא קיבלתי סיוע נפשי או רגשי. אנחנו כמשפחה לא קיבלנו סיוע בשבעה, לא בקבורה, ולא מענק להנצחתה. התחושה היא שאחותי, שבחרה לתת מעצמה למען אחרים ונהרגה בזמן שירותה, לא נחשבת. כאילו התרומה שלה כמתנדבת פחות חשובה, פחות משמעותית, רק בגלל שהיא בת שירות לאומי.
הכאב הזה, של האובדן, מתעצם כשאני מרגישה שהמדינה מתעלמת מאיתנו. כשאני מרגישה שאחותי, שהייתה כל כך חשובה לי ומשמעותית עבורי, לא זוכה להכרה שהיא ראויה לה. זה ממש לא עניין של כסף או תמיכה חומרית – זה עניין של כבוד, של הערכה, של הכרה בערך של כל אדם שבוחר לתת מעצמו למען החברה.
אני אחות שכולה. איבדתי את אחותי, ואני ממשיכה להרגיש את האובדן הזה בכל יום. אבל אני גם נלחמת. נלחמת על הזכות להכרה, על הזכות להנציח את אחותי, על הזכות לקבל את התמיכה שמגיעה לי ולמשפחתי.
הצעד הראשון
לאחרונה, נעשו צעדים ראשונים בכיוון כשהוחלט כי גם משפחות של מתנדבים ומתנדבות בשירות הלאומי-אזרחי אשר נפטרו במהלך שירותם יזכו לסיוע במישורים שונים, ביניהם גם בהנצחת הנפטרים. זה צעד חשוב אך עדיין לא מספיק מכיוון שאין בו הכרה רשמית מטעם המדינה.
ביום הזיכרון האחרון קיימנו טקס אזכרה לחללי השירות הלאומי שנפלו בעת שירותם למען מדינת ישראל. התכנסנו ליד מצבתה של תמר בבית העלמין ירקון בפתח תקווה וקיימנו טקס בהשתתפות משפחות נופלים, אישי ציבור ונציגי השירות הלאומי.
אני נלחמת לא רק בשבילי, אלא בשביל כל אותם אנשים שבוחרים לשרת את המדינה בשירות הלאומי – בדרכים של נתינה, של חמלה ואהבה. אני נלחמת כדי שאף אחד או אחת שמשרת את המדינה, לא ירגיש שהוא פחות טוב, פחות חשוב ומוערך.
רעות אפרי (פניגשטיין) היא אחותה של תמר ז"ל, אשר שירתה בשירות לאומי בבית החולים שערי צדק בירושלים, ובשנת 2019 נהרגה בתאונה דרכים ברכבת הקלה בבירה. בת 19 הייתה במותה
