"אני מוסיפה את זה בכל תפילה. שהקב"ה יעביר את שנאת החינם מעלינו ויביא אהבת חינם". את הדודה של אשתי, וואלי (ולרי) הכרתי בשנותיה האחרונות. השנים בהן חיה לבד, ללא בעלה ז"ל, יעקב (אגון) פלזנברג. וואלי, ובשמה העברי בת-שבע, נפטרה בסוף 2015 ללא ילדים בעקבות השואה הנוראה. מספר חודשים לאחר שהלכה לעולמה, נולדה לרעייתי ולי בת. קראנו לה אֵלָה והיה לנו ברור שהשם השני ייקרא על שמה של הדודה. אלה בת-שבע.
ב-17 ביוני 1998, הבמאי ומפיק הקולנוע והטלוויזיה היהודי סטיבן ספילברג שלח מראיינים לשורדי שואה, וואלי היתה אחת מהם. את סיפורה חשפה וואלי לראשונה בפני המראיינת איריס שלו, 43 שנים לאחר שחרורה ממחנה הריכוז ברגן-בלזן.
היינו יושבים עם אבא ליד האח ושרים זמירות שבת
ולרי רייכנטל נולדה בכפר קטן ליד ברייכל שבצ'כוסלובקיה (סלובקיה של היום) לקסנוואל שלמה וצקרני אוזיניר בשנת 1928. הכול התחיל בבית קטן בן שני חדרים עם מטבח גדול באמצעו. מחוץ לו היתה גינה עם ירקות ופרחים, וחנות כולבו אותה החזיק אביה. בכפר בו נולדה היו שש משפחות, מלבדן, חיו בכפר כמה מאות גויים.
הילדה וואלי מאד אהבה חגים, את כולם. "זאת היתה הזדמנות כי אמא לא היתה עסוקה. העוזרת הגישה ושטפה כלים. היינו יושבים עם אבא ליד האח ושרים זמירות שבת. עד עכשיו אני מרגישה שאני יושבת על הברכיים שלו. זה היה כל כך מרגש ואינטימי. רק בשבתות היה לו זמן להקדיש לנו". כשוואלי הגיע לגיל 10 נפטרה אמה.
וואלי למדה עד גיל 14, כיתה ח'. פרנסה כבר לא היתה, האחות הגדולה יצאה לעבוד. "נשארנו אבא ואני בבית. הוא ישב קצת ואמר תהילים, בזמן הפנוי שיחקנו שחמט וכל מיני משחקים. היה שקט מדי והרבה מתח". המציאות כולה השתנתה, נעשתה שחורה יותר ויותר.
עד שלקחו את יהודי הכפר לגטאות, היהודים לא חוו בעיות עם השכנים או המשטרה ההונגרית. "ישבנו בשקט בבית, בפחד, אבל כל אחד חשב – 'אלינו זה לא יגיע'".
לא חשבנו שזה סוף העולם
באפריל 1944 נלקחו בני המשפחה לגטו. הם ארזו מעט חפצים ואוכל ועלו על עגלה לגטו ב"בודואזו", שם שהו ארבעה שבועות. "ידענו שצרות באות אבל לא חשבנו שזה סוף העולם". בתחילת יוני 1944 העמיסו את היהודים לרכבות. "דיברו על כך שייקחו אותנו לעבודה. היינו תמימים".
וואלי והיהודים הגיעו ל"ישאוקובר", בית חרושת ללבנים, שם היו הרבה יותר יהודים ובתנאים מאד קשים. "אף אחד לא ידע מה קורה, ואף אחד שם לא ידע לקראת מה הולכים. כל אחד היה בפחד נוראי. הבלתי נודע". אחרי עשרה ימים, לאחר קריאות וצעקות, הועמסו היהודים לרכבות בפעם השניה.
לאחר שלושה ימים נפתחו הדלתות: "מהר מהר מהר"
כולם עלו לרכבות. וואלי, אביה, אחותה הדה ואחיה הקטנים יוסי והרני, יחד עם בת דודה וארבעה ילדים קטנים, דוד ודודה נוספים עם שלושה ילדים (רק אחד מהם נשאר לבסוף בחיים) ושלושה בני דודים נוספים שהגיעו בלי אמא ואבא. אציין כי אחותה, שהייתה מבוגרת ממנה בארבע שנים שרדה את השואה, אך שני אחיה הצעירים נספו.
בקרונות היתה זוועה. "אני חושבת שהיתה רק אפשרות לשבת. היה שם דלי לצרכים". אחרי שלושה ימים נפתחו הדלתות ונשמעו צעקות: "מהר מהר מהר". הגרמנים שנתנו הוראות הפרידו בין הגברים לנשים והילדים. "אני זוכרת שעד שהספקתי להתאושש", מספרת וואלי, "כבר ראיתי את אבא רחוק כשהוא מחזיק ביד של אחי הקטן. נופפתי לו לשלום. היינו אחותי ואני ובת הדודה עם ארבעת הפיצקלעך".
הוא שאל – "את חזקה? את מסוגלת לעבוד?"
היו רבים שעזרו בסלקציה. "אני זוכרת שמנגלה תפס אותי בשער של אושוויץ. חלק גדול כבר נעלמו ולא ידענו לאן. הלכנו ימינה. הוא עמד שם, קצין גבוה ויפה. הייתי מאד נמוכה ושמנה. הוא תפס אותי בזרוע ושאל אותי – 'בת כמה את?'. הסלובקים והפולנים שעבדו שם לחשו לנו להגיד גיל מבוגר יותר כי הצעירים נשלחים שמאלה וזה הסוף. אוטומטית אמרתי 18. הוא שאל – 'את חזקה? את מסוגלת לעבוד?'. אמרתי שכן אז הוא נתן לי דחיפה, ורצתי אחרי אחותי. רק היא נשארה. כל הדודות המבוגרות הלכו שמאלה, לא ראינו אותן יותר".
עבור וואלי הצעירה, ההליכה במחנה היתה נוראה. "הלכנו בין גדרי תיל, שם היו המונים-המונים שצעקו לנו לזרוק להם אוכל. חשבנו שאלה משוגעים, ולא יהודים שעד לפני שבועיים שלושה היו בני אדם. הם לא עשו רושם של שפויים. מה שהיה לנו זרקנו להם והם התנפלו על זה כמו חיות טרף. אחרי כמה שבועות היינו אותו דבר".
וואלי מתארת שהכול הלך מהר מאד ומאורגן מאד. "עד שהתאוששתי כבר הגעתי לאיזה בניין", היא נזכרת. "הורו לנו להתפשט והכל מהר מהר לתוך מקלחות. סיפרו אותנו. כולנו ערומות ואנשי אס־אס מסתובבים שם. לא היה זמן לחשוב מה קורה. אחרי זה קיבלנו כל מיני שמעטס לבגדים וספרו אותנו".
האוכל היה עשב עם חול מעורבב
על החיים באושוויץ מספרת וואלי: "עד היום אני לא זוכרת אם כל יומיים קיבלנו חתיכת לחם, כי זה מה שאכלתי. האוכל היה עשב עם חול מעורבב. כמה שהייתי רעבה לא הצלחתי לבלוע את זה. מים הביאו פעם או פעמיים ביום. ספרו אותנו הרבה מאד ועמדנו שעות בלי לזוז מהפחד מהכלבים".
גם באושוויץ היהודים לא האמינו לקראת מה הם הולכים. וואלי: "יהודיות שהיו באושוויץ במשך שלוש שנים, נתנו את הפקודות. הן צרחו לנו תמיד 'אל תעשו את עצמכם חולים כי זה המוות, מי שחולה – יש משרפות'. גם שם לא תפסנו, הם צעקו לנו – 'אתם רואים שם את הארובות? שם שורפים את המשפחה שלכם'. לא כל כך האמנו. שכל נורמלי יכול להאמין שהיה לך אח קטן ופתאום הוא עלה בעשן? אי אפשר להבין".
את החיים הקשים באושוויץ עשתה וואלי עם אחותה וחברותיה מהכפר: "כל הזמן הייתי עם אחותי. היינו יחד עם עוד שתי בנות מהכפר ועוד בת דודה שלהן, תמיד היינו חמש. רצינו להישאר ביחד והמשכנו עד הסוף יחד. זה מה שהחזיק אותנו. עודדנו אחת את השנייה".
היו מי שהתמוטטו מהעמידה הארוכה, גם אז לא ידעו היהודים מה עלה בגורל מי שלא החזיקו מעמד: "היינו שם בהמתנה של שישה שבועות. אמרו שחלק יילקחו לעבודות במקומות אחרים, חלק נשארו לעבוד שם. לנו אפילו לא עשו מספרים אז אמרו שמשמידים אותנו כי אלה שהיו בתכניות עשו להם מספרים. היינו אפטיים לגמרי. רצינו לאכול ולישון. זהו".
בהריסות היינו מוצאים אוכל
בתום שישה שבועות העלו את וואלי וחברותיה פעם נוספת לרכבות. זה היה בלילה, סמוך לט' באב. "העלו אותנו לרכבות מאושוויץ לבריימן בגרמניה. היה חשוך מאד מההפצצות של הבריטים והאמריקאים. עד הבוקר, לאחר הליכה ארוכה הגענו למחנה, היו בו בלוקים עם מיטות שלוש קומות וכל אחד קיבל מיטה לבד, מצעים, חתיכה של סבון ואמרו שיש מקלחת. הרגשנו בגן עדן. שם עבדנו והיתה התאכזרות מדי פעם, גם מצד הקאפויות היהודיות שהיו צריכות לעשות כך".
מהמחנה החדש, שהיה רחוק מהעיר, היתה מגיעה משאית בכל בוקר ולוקחת את היהודים לעבודה קשה מאד ומלוכלכת. "פינינו דברים מהריסות. כשהיו הפצצות הגרמנים נעלמו למחסות, אז יכולנו לא לעבוד בינתיים. בהריסות היינו מוצאים אוכל. היינו פחות רעבים מאושוויץ".
בתקופה הזאת היהודים במחנה לא ידעו מה מצב המלחמה, והסתכלו בפליאה על הגרמנים שהתנהלו בשגרה בין ההריסות. "בבוקר כשנסענו ברחוב הבוער מההפצצות, איפה שלא היה הרוס היו בתים – ראינו מצעים בחלונות. חשבנו – 'ריבונו של עולם, אנשים ישנים במיטות רגילות? בבית יפה?', זה לא היה מובן".
לא רציתם לצום והנה גם אתם צמים
עד חנוכה הצליחו היהודים לעקוב אחר לוח השנה היהודי. בערב יום כיפור של סוף 1944 הפציצו את המחנה. דודה וואלי מספרת סיפור מיוחד מאד: "יום-יומיים לפני ערב יום כיפור לא אכלנו את הלחם שלנו כדי לשמור לערב יום כיפור כי ידענו שעד שנחזור מהעבודה כבר ירד הלילה ואי אפשר יהיה לאכול".
"היינו 20 בנות חרדיות, אורתודוכסיות, והשאר אמרו לנו – 'מטומטמים, כל השנה אנחנו צמים, למה צריך לצום ביום כיפור?'. בדרך חזרה למחנה בערב יום כיפור הוצאנו את הלחם ואכלנו, לפני השקיעה. כשהגענו למחנה הודיעו לנו שהמחנה נשרף בהפצצות. באותו לילה כבר עברנו למקום אחר. למחרת לא קיבלו אוכל כי לא היה מטבח. צחקנו: 'אתם לא רציתם לצום והנה גם אתם צמים'".
ואם אני אבכה יהיה יותר טוב?
בשנים המועטות בהן זכיתי להכיר את דודה וואלי, פגשתי באישה שמחה וחייכנית. כזו היא היתה גם באותן שנים נוראיות בהן רבים איבדו צלם אנוש. "אני זוכרת שפעם הלכנו לעבודה בגשם שוטף. התחלתי לשיר איזה שיר ציוני בהונגרית – 'אל תתייאש יהודי, נעלה לארץ ישראל עוד יהיה לנו טוב'. אחותי שאלה אותי בכעס – 'מה את שרה? כולנו רעבים ורטובים!'. שאלתי אותה – 'ואם אני אבכה יהיה יותר טוב?'. כולם הצטרפו אלי. גם הגרמנים התעצבנו ולא הבינו איך אנחנו עדיין שרים ומקווים".
במחנה העבודה, בהריסות ובבית החרושת, ובמחנה החדש היו הבנות עד לאפריל 1945. גם בשלב הזה לא ידעו היהודים מה מתרחש סביבם. "עשרה ימים לפני סוף המלחמה העבירו אותנו ברכבות, באמצע הלילה, מהר מהר לברגן-בלזן. לא אמר לנו שום דבר, פשוט עולים לרכבת באמצע הלילה. לא יכולנו להתנגד. הגענו לשם זה היה מחנה בלי סוף. לא יודעת מה היה שם יותר, מתים או חיים".
בברגן-בלזן התנאים של דודי וואלי היו בלתי אנושיים. "היינו חמש-שש בנות במיטה אחת. אי אפשר לספר ולתאר. הצואה בכל מקום, כינים. לא העזנו לרדת מהמיטות כי היינו צריכים לדרוך על המתים. ראינו דרך חלונות הצריפים עגלות-עגלות עליהן העמיסו את המתים".
שמחנו בלי כוח
כעבור מספר ימים מהגיען לברגן-בלזן, שמעו היהודים טנקים וקולות צהלה. השחרור הגיע. "יצאנו החוצה וראינו טנקים עם חיילים אנגלים. שמחנו בלי כוח. אחרי עשרה ימים ללא אוכל קיבלתי קופסת שימורים של שעועית עם בשר. 28 אלף נפטרו שם אחרי השחרור. שם כולם חלו בטיפוס".
שישה שבועות, לקח לה ולאחותה להתאושש מהטיפוס. "קיווינו לחזור הביתה. ידענו שהקבר של אמא שם, לאף אחד לא היה קבר לחזור אליו". כשדודה וואלי הגיעה לביתה היא שקלה 28 קילוגרמים. הגוי שהחשיבו לטוב, אמר להן בפתח ביתן: "עכשיו אני גר כאן", וסגר את הדלת.
"שם הכרתי את בעלי"
דודה וואלי ואחותה הבינו שאין להן מה לעשות בגולה וחיפשו מקום ששומרים שבת ואוכלים כשר. "עלינו לפרטיסלבה, הגענו להכשרה של בני עקיבא. הכרתי את בעלי יעקב (אגון) פלזנברג, שהדריך שם. המטרה היתה לעלות לארץ ישראל. שם היינו עד פברואר 1946".
בדרך לא דרך, דודה וואלי ובעלה אגון, איתו התחתנה באיטליה, הגיעו לקפריסין. היה זה יומיים לפני יום כיפור 1946. בני הזוג עלו לאחר כחצי שנה על אוניית פלמ"ח והגיעו ארצה בתאריך 15 במרץ 1947. את החודשיים הראשונים עשו בעתלית. ב-15 במאי הגיעו לגבעת אולגה, לשלושה ימים בסך הכל. בזכות עבודה שקיבל בעלה יעקב השתקעו השניים בבני ברק, ליד אחותה.
לא זכיתי לדור המשך אבל אצל אחותי יש ילדים
וואלי מספרת בצילומים על התחושות הלא טובות פה בארץ: "ניצולי השואה היו ביחד, לא היה לנו קשר עם אנשים מבחוץ. היה לי שכן שהיה בבוכנוולד ולאחר מכן היה בצבא במלחמת השחרור. הוא אמר שהם לא דיברו ביניהם שמא החיילים האחרים ישמעו וידעו שהם היו במחנות שהרי הלכתם 'כצאן לטבח'. לאחר שנפל החבר הוא הצטער שלא פתח איתו בשיחה. התביישנו לדבר".
אמונה לא חסרה בסיפור של דודה וואלי, למרות השואה הנוראה ולמרות שלא זכתה לפרי בטן. "האמונה והדת עזרה לי. לצערי לא זכיתי לדור המשך, אבל אצל אחותי יש ילדים, דור המשך".
לסיום, יש מסר אומרת דודה וואלי ז"ל. מסר שמתאים גם לימים שלנו היום. "ברכבת, אחרי השחרור, אמרתי לעצמי שנבוא הביתה כולם יאהבו אחד את השני. כולם יהיו חברים. לצערנו לא רואים את זה. אני מוסיפה את זה בכל תפילה שהקב"ה יעביר את שנאת החינם מעלינו ויביא אהבת חינם ואחווה".
