0:00 – בוקר אפרפר של מרץ 1943
0:05 – הרכבת נעצרת לרגע
00:18 – מתוך החלון נשלחת יד
בידה של האישה, תינוק קטן בן שלושה חודשים, עטוף בשמיכת צמר.
0:32 – בחורה מחכה על אופניים
בשבריר שנייה – היא קולטת את התינוק, מפנה את הכידון לצד הנגדי – ונעלמת בין הסמטאות.
48 שניות. זה כל מה שהיה להן.
מה הסיפור פה בכלל?
זה לא "עוד סיפור שואה"
זה היה מבצע מהול בתעוזה, קור רוח כמעט לא אנושי, והרבה מאוד אהבה.
בין פסי הרכבת לפקודה הנאצית, בין תחושת הסוף המתקרבת לבין תקווה פועמת – ניצל תינוק קטן.
ככה נולדים סיפורים שההיסטוריה לא מאפשרת לשכוח.
מי היו שם?
קרולין כנס
אמא. יהודייה. שבויה. גיבורה.
כשהבינה שלא תצא מהרכבת – החליטה לפחות להציל את בנה. היא סימנה את הרגע, פתחה את החלון, ובתוך שניות ספורות של פחד ותעוזה – מסרה את לוי לעולם והצילה את חייו.
לוי הוסתר בכפר Veghel אצל בני הזוג ברטי וסוזן פוקס, ששמרו עליו כמו בן, ושמרו גם על שמו העברי.
ד"ר נלי רולוף פרנקל
היא לא דמות ידועה. אין לנו אפילו תיאור מלא שלה – רק רמזים: שיער אסוף, שמלה פשוטה, זוג אופניים.
היא הייתה ברציף עם סל ריק, ועזבה את התחנה עם חיים חדשים בידיה. לוי הקטן ניצל בזכותה.
לוי כנס
התינוק.
הפך לאבא, לסבא, לחוקר שואה וליזם שהקים פרויקטים מגוונים שהשפעתם על מיליוני יהודים הולכת וגוברת עד לעצם היום הזה.
הכינוי שלו היה: "הילד האחרון מהאג". הוא חי – כדי שנכיר את הסיפור ונמשיך באותה הדרך.
אז מה קרה לאחר מכן?
קרולין נשלחה לאושוויץ. היא שרדה את צעדות המוות – וחזרה.
ב-1947 לוי ואמו קרולין התאחדו, ב-1961 עלו יחד לארץ.
מה אנחנו לוקחים מזה?
-
לעיתים, יש לך פחות מדקה לבחור בין לפחד – לבין לפעול.
-
לעיתים, אין זמן לקבלת החלטות. אין זמן לפחד. יש רק לב פועם ומצפון בוער.
- לעיתים, הבחירה בין להיות עֵד לבין להיות מציל – נמדדת בכמה פסיעות. או בדוושה של אופניים.
היום, אם תעמדו ברציף של Den Haag HS, תשמעו רק שקט.
רכבות עוברות, אנשים בטלפון, קפה ביד.
אבל אם תעצרו לרֶגַע – אולי תצליחו לדמיין שמיכה קטנה, יד מושטת מהחלון ופעולה מהירה שהפיכה חיים בליבו של לוי ובזכותה חוגגים יהודים רבים את היהדות מתוך תחושת שייכות.
