אתמול (ראשון) בשעות הערב הודיע השר בני גנץ על פרישתו מן הממשלה יחד עם מפלגתו, 'המחנה הממלכתי'. בהתאם התפטר גנץ מתפקידו כשר וממקומו בקבינט המלחמה, יחד עם גדי איזנקוט וחילי טרופר. דבר זה מביא את סאגת ממשלת האחדות והחירום הלאומית, שהוקמה במהלך השבוע שלאחר ה-7 באוקטובר, לכדי סיום מוחלט – כאשר חשוב לזכור שגנץ ייצג אומנם 7 מנדטים בלבד בכנסת, אך ע"פ הסקרים ייצג חלק מאוד משמעותי מן האוכלוסייה הישראלית. גנץ הצדיק את פרישתו בסדר העדיפויות של רה"מ נתניהו בניהול המלחמה, ובצמצום ההדרגתי שהתחולל במידת השפעתו בתהליכי קבלת ההחלטות.
פרישתו של גנץ לא גורמת לקריסת הממשלה, שכן נותרנו עם ממשלת ה-64 שהייתה בשנה שלפני המלחמה – אך מהווה טלטלה פוליטית משמעותית ומפעילה על ראש הממשלה לחצים משמעותיים משני כיוונים: מבית, נתון נתניהו כעת ללחצים משמעותיים יותר מצד המפלגות הניציות יותר בממשלה (ובהן 'הציונות הדתית' ו'עוצמה יהודית'), הדורשות כבר מקום משמעותי יותר בקבלת ההחלטות; ומחוץ, היווה גנץ עד כה מעין אצטלה בפני העולם להתנהלותה של ישראל – אשר מעתה תוכל להיות מואשמת בקיצוניות או האשמות חמורות יותר בצורה קלה יותר, ולחוות דה-לגיטימציה מגורמים גבוהים.
לא ברור אם לפרישתו של גנץ תהיינה השלכות על הסיכויים לקידום עסקת חטופים, להגברת המחאה נגד הממשלה ברחובות ישראל, ואף להליכה מוקדמת לבחירות. נושא אחד שבו הדבר מן הסתם יקל על הממשלה הוא בסוגיית חוק הגיוס – שכן כעת לא מחויב השר גלנט להעביר חוק גיוס לרוחו של גנץ (כשגם מלכתחילה גלנט לא היה מחויב בכך – ולכן יש לראות כיצד ינהג כעת).
