אירוע פגיעת הטיל בדימונה בשבת האחרונה, בו נפצעו עשרות אנשים בכמה זירות, ממשיך להדהד לא רק בהיקף הנזק – אלא גם בעוצמות האנושיות שנחשפה בו. בין הראשונים שהגיעו לזירה היה הלל מלאכי, אברך בישיבה הגבוהה-הסדר בדימונה, תושב השכונה שנפגעה. ביתו נמצא עשרות מטרים בלבד ממוקד הפגיעה. בעוד שמשפחתו נשארה במקלט תחת הלחץ והבלבול, הוא בחר בשבת האחרונה לצאת החוצה, אל תוך הכאוס.
"ברגע הפיצוץ חווינו כולנו הדף מאוד מאוד חזק", הוא משחזר, "המקלט היה מלא במשפחות, הורים עם ילדים קטנים, וזה יצר היסטריה גדולה, הרבה בכי, הרבה צרחות. זה פיצוץ מבהיל. גם אחרי ששמעתי פיצוצים חזקים בצבא, כל פעם מחדש זה מכניס לדריכות. המחשבה הראשונה היא – האם זה לידי? מה בדיוק קרה עכשיו?".
הבחירה לעזור
הבלבול הראשוני התחלף מהר מאוד בתחושת אחריות. כמה דקות לאחר הפיצוץ, כשהתברר לו שמדובר בפגיעה קרובה, הוא כבר היה בדרכו החוצה. "יצאתי קודם כל לעזור לאישה שחיפשה את בעלה והבן שלה. אבל ברגע שראיתי שיש פגיעה ממש לידנו, היה לי ברור שיש שם אנשים שצריכים עזרה. אמרתי לעצמי 'אם יש לי איזושהי יכולת לעזור, אני לא מתעכב. אני הולך'".
מלאכי, שנמצא בעיצומו של קורס חובשים, לא חיכה להוראות. "יש לי קצת ידע מהקורס, וחשבתי שזה יכול לעזור. זה מה שגרם לי פשוט לרוץ. בלי לחשוב יותר מדי, אלא לנסות לעשות מה שאפשר". כשהגיע לזירה, גודל האירוע כבר היה ברור. "כבר היו שם צוותי חירום שהתחילו לתפעל, לחפש לכודים. אבל הרגע הזה שאתה מבין שזה אירוע בסדר גודל כזה, בתוך השכונה שלך, זה רגע שנחרט חזק מאוד".
רגישות בתוך הכאוס
אחד הרגעים שנצרבו במיוחד בזכרונו היה חילוץ של אישה מבוגרת מתוך אחת הדירות. "היא סימנה לנו עם הידיים שהיא נחנקת, כנראה התקף חרדה עם קשיי נשימה. הוצאנו אותה על אלונקה, בחוץ ירד גשם והיה קר מאוד. מיד שני חבר'ה שהיו איתנו הורידו את המעילים שלהם וכיסו אותה. זה היה רגע מאוד חזק, לראות את הרגישות הזאת בתוך כל הכאוס".
לדבריו, דווקא מתוך הבלגן הגדול נחשפה עוצמה אחרת. "אתה רואה שיתוף פעולה בין כולם: כוחות הצלה, צבא, אזרחים. אנשים מפרגנים אחד לשני, מכוונים אחד את השני. זה עוצמתי מאוד לראות כמה אנשים באים לעשות את מה שהם התאמנו עליו וחיכו לו".
החוויה במקלט
בזמן שהוא פעל בזירה, משפחתו של הלל חוותה מציאות אחרת לגמרי. "אשתי נשארה במקלט עם הבת שלנו ועם עוד שכנים. שם הלחץ רק הלך והתגבר. אנשים שמעו שמועות, הבינו שיש פצועים, שיש נזק גדול, שאין בית באזור שלא נפגע. זו הייתה חוויה מאוד קשה עבורם, חוסר אונים מוחלט". אך כשהוא חזר מהשטח, גם שם נוצר שינוי. "כשהיא ראתה אותי חוזר, וראתה את העוצמות שאיתן חזרתי מהזירה, היא הרגישה גם סיפוק. שזכינו להיות חלק, לסייע, לעשות משהו בתוך האירוע הקשה הזה".
מלאכי מדגיש כי הבחירה לפעול לא נולדה במקרה. "יש פסוק – 'לא תעמוד על דם רעך'. ברגע שהבנתי שיש לידי אנשים שצריכים עזרה, היה לי ברור שאני לא יכול להישאר במקום. אני לא יכול לעמוד מנגד ולהסס".
"עם שלם פשוט קם ועוזר"
הלל טוען שהבחירה בערבות הדדית ובעזרה לאחרים היא חלק מהחינוך שקיבל בישיבה בדימונה: "שכן שלי, בוגר הישיבה, קפץ גם הוא. שני בוגרי ישיבה נוספים, חובשים במד״א ובאיחוד הצלה – היו שם. זה חלק מהחינוך ומהאישיות שהישיבה בנתה בנו. זה יוצא ברגע האמת".
כעת, כשהאירוע מאחוריו, הוא מסכם: "מה שהכי נחרט זה העוצמות של האנשים. לראות איך עם שלם פשוט קם ועוזר, בלי לשאול שאלות. זה משהו שלא שוכחים. צריך לעורר את עם ישראל להיות יותר מאיר פנים. יש כאן גם סיפור של חוסן אזרחי, של איך מתנהגים במקלטים ואיך שומרים אחד על השני. זה חשוב ומציל חיים".
כל הכבוד לאריאל מלאכי. "מה ה אלוקיך דורש מאיתך…. עשות חסד…." יישר כח.
חינוך טוב, מהבית ומהישיבה.