יש משהו חשוב יותר מהשאלה של הבת שלי: "אבא, למה לא כולם במילואים?"

הוקפצנו בבוקר השבת שעברה. לכמה זמן? אף אחד לא יודע. כמה ימים קודם לכן קיבלנו צו לאחרי פסח – עזה, 60 יום. וזה מתסכל מאד.

השיחה עם הילדים

הבוקר חזרתי לגבול לבנון אחרי קצת יותר מ-48 שעות בבית. לפני שיצאתי, הבת שלי בת ה-9 וחצי שאלה אותי שאלות בפעם הראשונה.

– היא: "אבא, למה אתה חוזר למילואים?"
– אני: "כי צריך לשמור עלייך ועל כולם כאן. על המדינה".
– היא: "אבל למה לא כולם במילואים?"
– אני: "כי לא כולם מתגייסים. ובכל מקרה צה"ל החליט שעכשיו שוב תורי, ובהמשך אחרים יחליפו אותנו".

היא ושלושת הבנים חיבקו אותי. ונישקו. ויצאתי.

באמת של הדברים אני ממש לא אוהב מילואים. זה משפיע לי על הנפש עוד מאז השירות הסדיר. אבל דרך המילואים אני נותן את כולי לתורה, לארץ, לעם. דרך המילואים אני מחנך את ילדיי לאהבת העם, הארץ והתורה. התשובה שנתתי לבת שלי – "כי צריך לשמור על המדינה" – היא התשובה הכי נכונה שיש עבור ילדה צעירה, אבל יש משהו גדול יותר כמובן.

ומה מעבר למילואים עצמם?

לפני המלחמה נושא גיוס חרדים לא הפריע לי. כפי שציינתי בכותרת, יש עניין שמפריע לי יותר והוא גם חשוב יותר.

הוויכוח הציבורי על חוק הגיוס שעולה לכותרות שוב ושוב (גם הערב עם דברי ראש הממשלה ושר האוצר) מרגיש לי כמילואימניק, כמו רעש רקע. לא שזה לא חשוב, אלא שהבעיה האמיתית היא שאנחנו מנהלים קרב על מי יישא באלונקה, במקום לשאול לאן האלונקה צועדת.

גם אם נגייס מחר עוד עשרים גדודים, אם לא נשנה את המשוואה מול האויב, אנחנו פשוט נשלח יותר אנשים לסבבים אינסופיים ללא הכרעה.

המלחמה הכרחית – אבל בואו נסיים אותה בניצחון

דיברתי היום עם חבר לצוות ביחידה. הוא גר בצפון ושיתף אותי קצת בתחושות שלו ושל התושבים, העייפים בחלקם. לכולם ברור שהמלחמה הזו הכרחית, שאין לנו ברירה מלבד להילחם אותה. אבל מה יהיה בסופה? שוב לא נסיים את העבודה ונמתין לסבב הבא?

גיוס חרדים וגיוס בכלל זה נצרך, אבל מה שעם ישראל צריך באמת זה ניצחון. בלי הכרעה מול ראש הנחש האיראני ובלי הכרעה מול חיזבאללה וחמאס – המילואימניקים יאלצו להמשיך לטחון מילואים. הם יאלצו להמשיך להקריב את עצמם, את הזוגיות שלהם ואת המשפחה שלהם. ואת זה גיוס חרדים לבדו לא יפתור.