האב השכול לאשתו של רון ארד: "הייתי אומר לא לסכן חייל חי – ולא היו מקשיבים לי"

האב השכול חגי לובר פרסם היום (ב') פוסט ברשתות החברתיות שבו התייחס לדיון הציבורי סביב השבת חללים משדה הקרב. בדבריו הזכיר את הניסיון למצוא את שרידי גופתו של הנווט הנעדר רון ארד, אווכתב כי הוא מעריך את עמדתה של אשתו תמי שלא לסכן חייל חי כדי להשיב גופה של חלל.

לובר כתב כי אם חלילה גופתו של בנו יהונתן הייתה בידי אויב, הוא מקווה שהיה מוצא את עוז הרוח לומר כי אין לסכן חייל חי כדי להשיבה. עם זאת הוסיף כי הוא גם מקווה שלא היו מקשיבים לו.

לדבריו, מרגע שנפל בנו בקרב הוא כבר איננו רק בנו הפרטי אלא גם "הבן של העם שלמענו נלחם". לכן, לדבריו, לעם ישראל יש ברית מוסרית עמוקה עם כל חייל, חי או מת, המחייבת לעשות מאמץ להשיבו הביתה.

"המאמץ להשיב חללים נותן כוח לחיילים"

לובר הסביר כי הנכונות להשקיע מאמץ ואף להסתכן בהשבת חללים מעניקה תחושת מחויבות עמוקה לחיילים בשדה הקרב. לדבריו, הידיעה כי המדינה לא תנטוש את חייליה גם לאחר נפילתם מעניקה כוח ללוחמים, מחזקת את תחושת האחדות הלאומית ומעניקה למשפחות השכולות מעט נחמה בתוך הכאב.

"יש חשבון פרטי של חי לעומת מת", כתב, "אבל יש גם חשבון לאומי של חסד ואהבת אמת".

מורשת עתיקה במסורת ישראל

בדבריו הזכיר לובר כי הרעיון להשיב חללים הביתה איננו רק ערך מודרני, אלא מושרש עמוק במסורת היהודית. הוא הביא כדוגמה את הסיפור המקראי על השבת גופתו של שאול המלך לאחר שנהרג בקרב וגופתו נלקחה בידי הפלשתים.

לפי לובר, אנשי יבש גלעד יצאו בלילה והביאו את עצמותיו לקבורה, ומעשה זה הוגדר במקרא כחסד גדול. "זו מורשת עתיקה", כתב. "כך עשינו וכך נעשה לנצח".

הפוסט עורר גם תגובות ובניהן גם שירן אופיר, שהציגה עצמה כאחות שכולה, וכתבה כי הדיון איננו רק תיאורטי או ערכי אלא גם אישי וכואב. לדבריה, אם שכולה או אב שכול אינם צריכים להתמודד עם ביקורת ציבורית כאשר הם מביעים את עמדתם מתוך הכאב. לובר השיב בהבנה והדגיש כי מדובר בהרהורים אישיים וכי בהחלט ניתן לחלוק על עמדתו.