בין סבבי לחימה בלבנון ובעזה, לשיחות טלפון מחמ"ל אזרחי שמנהל אלפי מתנדבים בעורף – תומר דרור חי מאז ה-7 באוקטובר על שני צירים מקבילים: לוחם מילואים בחטיבת אלכסנדרוני, וגם מנכ"ל עמותת “לב אחד”, שפועלת מאז תחילת המלחמה כמעט ללא הפסקה.
בשיחה עם "רגע NEWS", הוא סיפר על השילוב בין העבודה לשירות המילואים, כיצד נראתה המערכה עד כה מעיני המתנדבים – וכיצד נערכים בעמותה לקראת אפשרות של מלחמה נוספת עם איראן. "אם יש דבר אחד שהמלחמה הזאת חידדה לי – זה שאין יכולת להילחם בלי עורף שמחזיק את החיים מאחור", אמר תומר.
שירות המילואים ברקע הפעילות בעמותה
"מאוקטובר 2023 ועד אפריל 2024 קפצתי כל הזמן בין להיות מנכ"ל שמנהל אופרציה אזרחית מלאה – לבין להיות לוחם עם החברים שלי", תומר סיפר. "העמותה פעלה כבר מה-7 באוקטובר בכל מה שנדרש: סיוע בהסעות, ציוד לחזית, תמיכה במשפחות, חקלאות, חמ"ל מיוחד למשפחות שכולות ולמשפחות חטופים".
"אני משרת בחטיבה שביצעה הכי הרבה ימי מילואים מתחילת המלחמה. אין זירה שלא היינו בה – לבנון, סוריה, עזה. היינו בכולן", הוא אמר. "יש קושי עצום, זה ברור, אבל הדבר שהכי מטריד לוחמים זה לא הם עצמם – אלא מה שהם משאירים מאחור. משפחה, ילדים, עסק. כל אחד והחיים שהוא קם מהם בבוקר ויוצא למילואים".
ובין העבודות, המחיר האישי לא נעלם. "ב-7 באוקטובר נהרג מפקד שלי, אל"ם רועי לוי ז"ל. חברים מהשירות הסדיר נפצעו קשה. המון אנשים טובים שילמו מחיר כבד. ובתוך כל זה אתה צריך להמשיך להחזיק גם את העשייה האזרחית".
"הבנתי מה אנחנו עושים פה: מחזירים חיוך לאנשים"
עד מהרה, החלו בעמותה לסייע למפונים מהצפון ומהדרום שעזבו את ביתם והגיעו לבתי מלון ברחבי הארץ – כשהיקף הפינוי האזרחי יצר אתגר חסר תקדים. "מעל 200 אלף ישראלים פונו מהבתים שלהם. בכל מרחב כזה – מאילת ועד הגולן – היו מתנדבים שעזרו בפינוי, בהצטיידות, בליווי. בכל מה שצריך כדי להחזיק את החיים".
נקודת השבר שלו לא הגיעה מהלחימה, אלא דווקא מהעורף. "הפעם הראשונה שבכיתי במלחמה הייתה ב-12 באוקטובר, כשהגעתי למלון מפונים בנתניה. זה היה מלון עם מפונים מאופקים ומהעוטף, והוא נראה בדיוק כמו המלונות שראינו שנה קודם לכן באוקראינה. כשאז אמרנו לעצמנו – לנו זה לא יקרה, יש לנו מדינה. ופתאום זה קרה לנו".
והיה גם חיוך ראשון שהוא זוכר במיוחד. "כמה ימים אחרי ה-7 קיבלתי הודעה מחברה טובה מהעוטף. היא כתבה לי: 'זו הפעם הראשונה שהבת שלי מחייכת מאז 7 באוקטובר – והחיוך הזה בזכות המתנדבים שלכם'. ואז גם החיוך שלי חזר. הבנתי מה אנחנו עושים פה: מחזירים חיוך לאנשים".
לדבריו, זה מה שהניע את הפעילות לאורך החודשים הבאים. "ניסינו להחזיר חיוך לנשות מילואים, למשפחות, לחקלאים שאיבדו תקווה. ואני חושב שגם הצלחנו".
המבצע להחזרת תושבי הצפון לביתם
לאחר שהסתיימה המלחמה מול ארגון הטרור חיזבאללה בסוף שנת 2024, החלו מתנדבי העמותה להכין כמה שיותר בתים בישובים שפונו לקראת חזרת התושבים.
"חזרתי מהלחימה בלבנון, ומיד עברנו להקים חמ"ל צפוני", הוא מתאר. "בתים שלא היו מאוישים תקופה – ריקבון, חולדות, עכברים, מוסדות חינוך שלא היו בשימוש. אנחנו מגיעים, מנקים, מסדרים, מארגנים. פתאום אדם חוזר לבית ומחכים לו חמישה מתנדבים. הוא מבין שהוא לא לבד".
לדבריו, מדובר בעשרות אלפי מתנדבים. "למעלה מ-10,000 מתנדבים פעלו במבצע החזרה הביתה בצפון, יחד עם הרשויות המקומיות. זה היה מבצע אזרחי ענק".
"אם ברמה האזרחית ניקח אחריות, זה יקרין גם הלאה"
בתשובה לשאלה על הערכות העמותה והמתנדבים לקראת תקיפה אפשרית של ארצות הברית באיראן ענה תומר: "מדברים הרבה על מוכנות חיל האוויר, על ההגנה האווירית. אבל צריך לדבר גם על מוכנות העורף – לא במובן של כמה זמן לוקח לי להגיע לממ"ד, אלא במובן של ערבות הדדית".
לדבריו, הלקח המרכזי הוא מוכנות מראש. "הכשרנו מנהלי זירות שיידעו להגיע ראשונים לאתרי פגיעה. אנחנו מחזקים את הקשר עם הרשויות עוד לפני חירום. ככל שנהיה מוכנים יותר – המענה יהיה טוב יותר".
הקריאה שלו פשוטה וישירה. "כל אחד צריך להסתכל סביבו: משפחת מילואים, שכן מבוגר, מישהו שנשאר לבד. זו האחריות שלנו. לא משנה מה הדעות שלנו על הממשלה או על המערכת – אם ברמה האזרחית ניקח אחריות, זה יקרין גם הלאה".
לסיכום, היכולת הצבאית נשענת לא רק על ציוד או מודיעין, אלא על מה שקורה בעורף. "אין שום מהלך צבאי, מסוריה ועד איראן, שיכול להתקיים בלי עורף איתן. והעורף הזה הוא מה שמייחד אותנו. לוחם שיוצא למשימה חייב לדעת שמאחורה יש מישהו ששומר על אשתו, על הילדים, על העסק".
