עשרה בטבת היא תענית ציבור החלה בתאריך י' בטבת. היא אחת מארבע התעניות הקבועות מדי שנה לזכר חורבן בית המקדש. ביום זה, בשנת 588 לפנה"ס, הטיל נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים. המצור נמשך שנה ושישה חודשים, והסתיים בט' בתמוז (או בי"ז בתמוז) עם פריצת חומות העיר. כמה שבועות לאחר מכן, בט' באב, חרב בית המקדש הראשון, ממלכת יהודה באה לקיצה והחלה גלות בבל.
צאת הצום
- באר שבע 17:09
- חיפה 17:05
- ירושלים 17:09
- מודיעין 17:07
- תל אביב 17:05
קריאת הרבנים הראשיים
בשנת ה'תש"ט (1949) קבעה הרבנות הראשית לישראל את י' בטבת גם כ"יום הקדיש הכללי", לזכר חללי השואה שיום פטירתם לא נודע.
הרבנים הראשיים לישראל, הרב דוד יוסף והרב קלמן מאיר בר קראו אתמול לקהילות ישראל בארץ ובחו"ל "לזכור את הנספים במהלך היום, באמירת קדיש בבתי הכנסת ובתפילות, לעילוי נשמותיהם של הקדושים שנרצחו, ובפרט גם לאחר מלחמת חרבות ברזל, עבור אלו שמועד רציחתם המדויק אינו ידוע".
אירועים נוספים סביב עשרה בטבת
במגילת תענית מוזכרים אירועים שאירעו בסמוך לעשרה בטבת. בשל קרבתם זה לזה נקבע שלא להתענות בשלושה ימים נפרדים, אלא לציין את כולם במסגרת תענית עשרה בטבת, והם נזכרים גם בחלק מן הסליחות.
ח' בטבת – תרגום התורה ליוונית:
חז"ל מתארים את תרגום התורה ליוונית בימי תלמי כיום קשה לישראל, ואף כגורם ל"חושך" של שלושה ימים. אף שתרגום לשפה מרכזית יכול היה לסייע בהפצה ושימור, הוא נתפס כמהלך שעלול לטשטש את משמעות התורה ולפגוע בקדושתה הייחודית לישראל.
ט' בטבת – צום תשעה בטבת:
על יום זה נאמר: “לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו”. בין ההשערות השונות, אחת הנפוצות היא פטירת עזרא הסופר, ממובילי שיבת ציון ושיקום החיים הרוחניים בתקופת בית המקדש השני.
