יוצר התוכן בתחום האפייה דניאל גרינברג אנטונוב מאשדוד, הידוע בכינויו "דניאל פטיסרי", רק בן 16. למרות גילו הצעיר, הוא כבר הספיק לצבור עשרות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות, לשתף פעולה עם השפים והקונדיטורים המובילים בארץ, להגיע לכנסת ולהתראיין בערוצי טלוויזיה. בריאיון ל"רגע NEWS" הוא מספר על הרגע שבו גילה שהוא אוהב לאפות, על התוכן שהוא יוצר לרשתות ועל החלומות הגדולים והרצון להשפיע בכל העולם.
"המחנכת צעקה עליי והשעתה אותי"
הסיפור של דניאל מתחיל בגיל ארבע וחצי כשהוא גילה לראשונה שיש לו תסמונת טורט: "לא ידעתי מה זה כי הייתי קטן", הוא מספר. רק כשהתחיל ללכת לבית הספר, הבין שהוא שונה. "התחילו לי קשיים חברתיים. התלמידים לא דיברו איתי, הסתכלו עליי כעל מישהו מוזר. המון פעמים הרגשתי תחושת בדידות. לא ידעתי מה לעשות".
לא רק בני הכיתה הפנו אליו גב. גם המבוגרים שאמורים היו להגן עליו כשלו: "המחנכת צעקה עליי מול כל הכיתה בגלל הטיקים והשעתה אותי לכמה ימים", הוא מספר. "היא פשוט לא הבינה מה זה ולא ידעה שמדובר בטיקים". זה היה הרגע שבו הבין שהוא לא מוכן יותר לשתוק. דניאל חזר הביתה, פנה לאמא שלו וביקש לא לחזור לשם – זמן קצר אחר כך עבר לבית ספר אחר.
בבית הספר החדש, המצב היה קצת יותר טוב, אבל דניאל עדיין נתפס על ידי הסביבה כחריג מכולם: "קיבלו אותי שם יותר, אבל גם שם לא היו לי חברים. היו לי 'אנשים שאני מכיר'".
לדבריו, הרבה לא יודעים מה זה תסמונת טורט וחושבים שהוא עושה את הטיקים בכוונה. "הם לא מבינים שאם נגיד יש לי טיק ויגידו לי: 'הכל בסדר, דניאל? תפסיק את הטיק' – זה לא יעבור. זה בא משום מקום. צריך לא לשים לב לטיקים. לא לשאול שאלות. לא להגיד שום דבר. פשוט לא לשים לב וזה יעבור".
הרגע שבו התאהב באפייה
אחר כך התחילה הקורונה. אזרחי מדינת ישראל נאלצו להישאר בבתים, בין סגר לסגר. ובינתיים, דניאל הרגיש תחושת מצוקה וניסה בנחישות ובאומץ להתמודד עם המצב: "הרגשתי שאני לא יכול להישאר חסר מעש, כי היו לי טיקים חזקים וכלום לא עזר לי. ניסיתי למצוא תחביב שיעזור לי להתמודד עם זה".
הוא ניסה למצוא את עצמו בשירה, בנגינה בתופים ובפסנתר, בגינון ובצילום טבע. בסוף, הוא גילה את האפייה והתאהב בתחום. "היה לי כיף לעסוק בזה, ואז התחלתי לאפות באמת".
"למדתי בעיקר דרך סרטונים וספרים. קנינו הרבה מאוד ספרים של קונדיטורים צרפתיים, איטלקיים – מכל הארצות. בהתחלה לא יצא לי כל כך יפה, אבל זה הרגיע את הטיקים שלי. אחרי שנה התחלתי לצלם את תהליך הכנת הקינוחים ולהפיץ בכל הרשתות החברתיות: אינסטגרם, טיקטוק, פייסבוק ויוטיוב. תוך כדי בניתי אתר מתכונים ומכירות והזמינו אותי לחדשות ולכל מיני ערוצים".
איך קיבלת את ההחלטה לצלם את עצמך ולהעלות לרשת? לפי מה שאתה מתאר זה דורש אומץ.
"זה התחיל פתאומי. ראיתי שהמון אנשים מפרסמים וחשבתי – למה אני לא אפרסם גם? אמרתי לעצמי ששווה לי לנסות. וזה היה מאוד כיף, ומאוד נהניתי מהתגובות".
"חשבתי – למה לא להשפיע לטובה?"
ככה דניאל התחיל לשלב בין עולם האפייה לעולם יצירת התוכן. הוא התחיל לצלם סרטונים עם אנשי קולינריה, בשלנים, שפים וקונדיטורים מוכרים, ביניהם: ישראל אהרוני, תומר אומנסקי ודודו אוטמזגין. אבל הוא לא עצר שם. "הבנתי שיש לי כוח ברשתות החברתיות ואני יכול להשפיע – אז חשבתי, למה לא להשפיע לטובה?!", הוא משתף.
הוא הגיע עד לכנסת כדי להסביר על החרמות ועל תסמונת הטורט: "אני פוגש המון ילדים ובני נוער שאומרים לי, דניאל – בזכותך אני לא מתבייש בתסמונת טורט שלי. הם אפילו סיפרו לי שהם גאים בה, כי גם לי יש".
לאט לאט החיים של דניאל השתנו. "כשהפכתי להיות כבר יותר מפורסם והגעתי לכנסת והתראיינתי בטלוויזיה, המון תלמידים שלא דיברו איתי התחילו לדבר איתי ולהיות נחמדים יותר אליי. עכשיו אני לא קיר מבחינתם, אני בן אדם".
הקשיים לצד הטורט
עם זאת, הוא עדיין מתמודד עם קשיים, כשהסביבה מתקשה להבין ולקבל את תסמונת הטורט עמה הוא מתמודד. סיטואציה אחת שקרתה בשבועות האחרונים, זכורה לו במיוחד. "אני מאוד רוצה ללכת ללמוד קונדיטוריה, בבית ספר לקונדיטוריה. אז הלכתי לשיעור ניסיון שהזמינו אותי אליו בבית ספר במרכז הארץ", הוא מספר.
"כשבאתי, לא אמרו לי כלום, אמרו לי רק ללכת לשיעור. ישבתי בשיעור וממש נהניתי, שאלתי שאלות והתעניינתי. בסוף השיעור באתי להתייעצות עם אימא שלי ומי שהזמין אותנו לשיעור. ואז מגיעה אישה שמנהלת את בית הספר ומתחילה פשוט לצעוק עליי".
"היא אמרה לי: 'עשית רעש, כל התלמידים כעסו עליי בגלל זה'. הייתי בשוק. היו לי טיקים, בסדר, זה קורה. לפני שפותחים את הפה, שואלים: הכול בסדר, למה עשית את זה? ואחר כך כועסים. דבר שני, היא הייתה צריכה מתחילת השיעור להגיד לי שצריך להיות בשקט בשיעור", הוא מסביר.
נעלבתי מאוד והתבאסתי. אמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה ללמוד בבית ספר כזה. החלטתי ללמוד לבד בינתיים. יש בתי ספר אחרים שמלמדים קונדיטוריה אבל רק מגיל 18. אבל יש לי מוטיבציה עכשיו אז למה לא?".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
פחזניות, גלידה וסדריק גרולה
בין כל המתכונים והקינוחים שדניאל מכין, יש קינוח אחד שהוא מגדיר אותו בתור "הפייבוריט": "הקינוח הראשון שהכי יצא לי טוב, זה פחזניות. אני עושה גם יפה, גם טעים וגם מיוחד. זה מה שאני הכי אוהב לאפות".
ולמרות הפחזניות היפות והטעימות שהוא מכין. הקינוח שהוא הכי אוהב לטעום זה בכלל גלידה: "לצערי עדיין לא יצא לי להכין אחת משל עצמי", הוא מציין. "אני רוצה להכין ג'לאטו (קינוח גלידה איטלקי). אבל בשביל זה צריך מכונה שעולה עשרות אלפי שקלים".
מי היוצרים או הקונדיטורים שאתה הכי מושפע מהם?
"לא יכול להגיד לך כי כל אחד הוא בתחום שלו ואני גם מכיר את כולם… אני חבר טוב של קרין גורן, תומר אומנסקי, קובי אדרי, דודו אוטמזגין, מיקי שמו ועוד…".
יש מישהו שאתה חולם לשתף איתו פעולה מהארץ או מחו"ל?
“סדריק גרולה (שף קונדיטור צרפתי) – זה חלום החלומות שלי”, הוא אומר בלי להסתיר את ההתרגשות. דניאל מספר שניסה שוב ושוב, בכל דרך אפשרית, ליצור איתו קשר – אבל בינתיים ללא הצלחה. “אני מוכן לטוס כבר מחר, לצלם לבד, לא אכפת לי מכלום”, הוא אומר. “רק לפגוש אותו ולעשות איתו סרטון. זה כל מה שאני רוצה”.
הפאדיחה מהמטבח
למרות שדניאל מציג בעמודים שלו קינוחים מדויקים ומרשימים, אני מבקשת ממנו לעצור רגע ולספר דווקא על פאדיחה אחת מהמטבח. הוא צוחק. "לא היו לי יותר מדי תקלות קשות", הוא אומר.
"יום לפני יום ההולדת שלי הכנתי עוגת שתי קומות והשארתי אותה על השולחן ללילה. באמצע הלילה הכלבה שלי החליטה לטעום – ואכלה אותה בדיוק באמצע", הוא נזכר. זו הייתה עוגת וניל. "היא נהרסה לי לצערי".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
גבורה וחלום
כשחושבים על גבורה לא תמיד חושבים על הגיבורים היומיומיים, כאלה שהעשייה שלהם ביומיום היא גבורה. ביקשתי לראיין את דניאל משום שראיתי בו גיבור. בעיניי, הוא מייצג גם את המאבק בתופעת החרמות וההצקות בבתי הספר וגם את הטורט. דרך העשייה שלו, הוא לא מחפש רק לבוא ולפתח את עצמו, אלא גם לעשות ולתת בשביל אחרים ולתת להם תקווה.
כשאני שואלת אותו מי הגיבור שלו, הוא ישר עונה לי: "אמא. היא עושה המון דברים וממש איתי בכל התהליך הזה. גם אם זה סרטון ב-5 בבוקר. אמא שלי כל הזמן דוחפת אותי ונותנת לי מחמאות. לפעמים אני עצוב בגלל משהו שלא יצא לי, אז היא אומרת לי: 'אל תשים לב ללא טוב, מחר תנסה שוב, ואני מבטיחה שייצא לך' – וזה מה שיוצא".
בתקופה האחרונה אנחנו שומעים על מקרים קשים של חרמות והצקות בבתי הספר, כאלה שאף הגיעו להתאבדויות של ילדים ובני נוער. מה המסר שהיית רוצה לשלוח לכל אחד מהילדים שצופים בך או לכל מי שיקרא את הכתבה הזו?
"אני רוצה להגיד לכל הילדים, שלא ישימו לב לכל דבר… אני באתי לבית ספר, מישהו אמר לי קללה. הלכתי לסופר, פגש אותי מישהו ואמר לי שהוא חושב שאני צריך להתמקד רק בלימודים, ואם אמשיך להיות בעולם של יצירת התוכן, זה לא טוב. אני אומר לא לשים לב לדברים שמפילים אותך, להסתכל רק קדימה, לעשות מה שאתה או את מרגישים בלב ולא להקשיב לאף אחד".
מה החלום שלך?
"אני רוצה להיות הקונדיטור הכי טוב בעולם. אני רוצה לפתוח קונדיטוריה אחת בכל מדינה. וכמובן – אני רוצה לפגוש את סדריק גרולה".
הטיפים לסופגנייה המנצחת
לסיום, דניאל חושף את הטיפים שלו להכנת הסופגנייה המושלמת:
- הסוד לפס היפה מתחיל בהתפחה השנייה – "לא להסתכל על זמנים, אלא להסתכל על כדורים", הוא מסביר. בהתפחה השנייה לדבריו, צריך להתפיח את הכדורים טוב טוב. "כשיש לך כדור לפני ההתפחה, הוא צריך פי שתיים לגדול אחרי התפחה של בערך שעה, ועדיף לשים אותו בתנור חמים ולסגור את הדלת של התנור", הוא מדגיש. כשכדור נראה כמעט כמו חצי כדור תפוח – הבצק מוכן, והפס כבר בדרך.
- טיגון הסופגניות – הטמפרטורה האידיאלית היא 160 מעלות – לא יותר ולא פחות. "רצוי לעבוד עם מד חום. כך מתקבלת סופגנייה זהובה מבחוץ, אוורירית מבפנים – ובעיקר לא בצקית".
