שנתיים לאחר שנחטפה ב-7 באוקטובר ונשבתה בעזה במשך 14 חודשים, אמילי דמארי, בת קיבוץ כפר עזה, מרגשת את בריטניה. במאמר שפרסמה הבוקר (א') בעיתון The Sunday Times, שיתפה לראשונה את סיפורה המלא, מהבוקר הגורלי שבו חדרו המחבלים לקיבוץ ועד הרגע שבו חזרה לישראל. הטור האישי שלה, שפורסם לציון שנתיים לטבח, עורר גל תגובות נלהבות בבריטניה וברשתות החברתיות: "איזה אומץ לב, איזו השראה", כתבו קוראים.
"חיי הראשונים הסתיימו – וחיי השניים החלו"
במאמרה תיארה אמילי את חייה הצעירים בכפר עזה, "חיים של מסיבות, ריקודים וחברים, לפני שהכול נקטע באחת". היא שיחזרה את רגעי הזוועה שבהם נורתה ונפצעה, את אובדן כלבתה ואת חטיפתה לעזה. “באותו רגע איבדתי את חירותי”, כתבה, "חיי הראשונים הסתיימו וחיי השניים החלו: חיים של אמונה, כאב, חזיונות וחיבור על-טבעי".
דמארי תיארה כיצד נאבקה לשמור על צלם אנוש בשבי: ביקשה מזון, מים ותרופות, ניסתה לשמור על כבוד עצמי גם כשסבלה מכאב פיזי ומפציעות שלא טופלו. “מעולם לא הרשיתי להם לשלוט בי", כתבה, “לא משנה כמה רציתי לצרוח”.
כוח הרצון גבר על הפחד
למרות הפציעות הקשות, אמילי הצליחה לשמור על שגרת ספורט בתוך כלא חמאס. “הייתי שמה בצד את הכאב כדי להגיע ל-500 כפיפות בטן ביום. קראו לי ‘ג’ון סינה’, אבל זה לא היה בשבילם, זה היה בשבילי. רק דבר אחד שהיה בשליטתי”. היא סיפרה גם על רגעי חסד נדירים, חזיונות של אמונה ותחושת נוכחות אלוקית שהעניקה לה כוח.
ברגעים הקשים ביותר, כשחשבה שאמה נרצחה, קיבלה לפתע סימן בשידור טלוויזיה שבו ראתה את אמה מחזיקה את תמונתה. “רעדתי, בקושי הצלחתי לנשום. ידעתי שאלוקים הקשיב לי”.
"מתגעגעת לחיי הראשונים – אבל מודה על החיים השניים"
המאמר נחתם במסר של תקווה: “אני מתגעגעת לחיי הראשונים, לצחוק ולקלילות, אבל לומדת לאהוב גם את חיי השניים. אני מתפללת שאלוקים יאפשר לי לחגוג את ה-7 באוקטובר הבא עם חבריי ועם משפחתי. אני מאמינה שהוא שומע אותי”.
