הצעדים שיחזירו לצה״ל את היכולת לנצח בשדה הקרב

במהלך שני העשורים האחרונים חלה הזנחה מתמשכת בזרוע היבשה של צה"ל, שבאה לידי ביטוי בעיקר, אבל לא רק, בהחלפת דוקטרינת ההכרעה בדוקטרינת ההרתעה – שינוי תפיסתי מהותי אסטרטגי: לא עוד הבסת האויב והכנעתו במערכה קצרה ומכרעת, אלא הסתפקות ביצירת הרתעה שתגרום לו לשנות את רצונו להילחם גם בלי הכרעתו. ההתמקדות במב"מ (המערכה בין מלחמות) לא הביאה לתוצאה הרצויה ובכל סבב מצאנו את עצמנו בעמדה נחותה יותר ואת האויב מתעצם, מפיק לקחים – ומאיים יותר.

כוחות היבשה סבלו מהיעדר השקעה

בעוד חיל האוויר והיכולות המודיעיניות זכו לעדיפות תקציבית, כוחות היבשה סבלו מהיעדר השקעה מתמשכת. כתוצאה מכך, לוחמים נתקלים לעיתים בציוד מיושן, בפערים טכנולוגיים ובחוסר כשירות מבצעית לקרבות מתמרנים. המלחמות והמבצעים בעזה ובלבנון חשפו את הקשיים: מוכנות חלקית, היעדר ניידות מודרנית ליחידות החי"ר, לוגיסטיקה שברירית וקשיים בפיקוד משולב. ההנחה שיתרון אווירי ומודיעיני יפצה על חולשות בשדה הקרב התבררה כבעייתית.

זאת ועוד – בשנת 1994, עם הקמת זרוע היבשה, הוחלט לסגור את מה"ד – מחלקת ההדרכה שבראשה עמד אלוף. תפקידה הוגדר כך: פיקוח על ההדרכה בחטיבות השונות, תיאום ההדרכה בחילות השונים, מחקר ולימוד תורת הלחימה של האויב ויישום התגובות בהדרכה ובאימונים של צה"ל. סגירתה והחלפתה בגורם מטה זוטר השאירו את הדרג הלוחם עם יכולות ביצוע טקטיות אך ללא יכולת מצביאות צבאית. זאת לנוכח סגירת תכנית "ברק", תוכנית ייעודית להכשרת מצביאים וקציני אג"ם, שהוקמה כלקח מרכזי ממחקרי מלחמות ישראל, ובעיקר ממלחמות 1973 ו־1982.

חולשתה המובנית של המצביאות בצה"ל, סגירת תכנית "ברק" שנועדה להשלימה, והתהליך שעבר מה"ד – הותירו את הצבא נטול מצביאות התקפית בנוסח קלאוזוביץ כאבן יסוד, אותה החליפה דוקטרינת ההרתעה. את תוצאת ההחלפה חווינו ב־7 באוקטובר 2023.

חיזוק הזרוע היבשתית אינו מותרות, אלא צורך קיומי במדינה המתמודדת עם איומים מורכבים ורחבי היקף. קרי. מלחמה רב-זירתית – שהיא אתגר ביטחוני לכל מדינה, לא כל שכן לישראל, המוקפת מדינות שהיו שמחות להעלימה מהמפה האזורית.

צעדים מרכזיים לחיזוקה בטווח הקרוב:

• הקמתן של יחידות טקטיות לוחמות לחיזוק הזרוע – הקמת חטיבה או שתיים בחיל השריון, חטיבת חי"ר נוספת והגדלת סד"כ ההנדסה והארטילריה – עם כל המשמעויות הלוגיסטיות והתקציביות. הגדלת השימוש באמצעי לחימה מתקדמים לשטחים בנויים/סגורים.
• הגברת האימונים – חידוש אימוני חטיבות מלאים (סדיר ומילואים) בכלל הגזרות, תוך דגש על תמרון רב-זרועי, לוחמה בשטח בנוי וניוד מהיר של כוחות. שינוי פרדיגמה בתפיסת ההפעלה של הצבא – במעבר ממצב שגרה/בט"ש למצב מלחמה בהתרעה של דקות. הקמת מתקני אימונים וסימולציה המדמים מצבי אמת. חזרה לתורת הלחימה כפי שפותחה במשך השנים ע"י תורת החיילות.
• שדרוג הציוד הקיים – נדרש שיפור מיידי של אמצעי המיגון האישיים, אמצעי קשר, ציוד לוגיסטי ותחמושת בייצור עצמי לחי"ר וליחידות השריון. יש לצייד את כוחות המילואים באמצעים זהים, לאור העובדה שהם מבצעים את אותן משימות כמו היחידות הסדירות – בדגש על שרידות וקטלניות.
• שיפור השליטה והקשר בין דרגים – השקעה במערכות C4I שמחברות בין מפקדות, חיילים ואמצעים טכנולוגיים בזמן אמת. מערכות C4I הן מערכות שליטה ובקרה מתקדמות בצבאות מודרניים, והן מהוות את "המוח" של שדה הקרב: Command, Control, Communications, Computers & Intelligence – כלומר: פיקוד, שליטה, תקשורת, מחשוב ומודיעין.
• חיזוק הכשירות הלוגיסטית – מענה לצרכים כמו תחזוקת שדה, אספקה מהירה ודחיפות בתגובה, כדי לתמוך בתמרון ארוך טווח. בחינה מחדש של המלאים בצה"ל וקביעת קווים אדומים לירידה במלאים.

צעדים מרכזיים לחיזוקה בטווח הארוך:

• פיתוח מערך תמרון דיגיטלי מתקדם – השקעה בטכנולוגיות קרב חדשות (כמו רובוטיקה, בינה מלאכותית ולחימה מרושתת) ליצירת יתרון בשדה הקרב העתידי, תוך הפקת לקחים משדות הקרב בזירות השונות מול אויב מסוגים שונים (צבא סדיר, ארגוני טרור) ואמצעי לחימה משתנים מזירה לזירה.
• בנייה מחדש של דוקטרינת היבשה – התאמת תפיסות ההפעלה לאיומים בני זמננו: טרור תת-קרקעי, רחפנים, לוחמה אורבנית ומלחמה רב-זירתית. תמרון רב-אוגדתי, רב-זרועי, במרחבי תמרון נרחבים כמו סיני.
• חיזוק חילות התמיכה הקרקעיים – השקעה בהנדסה קרבית, לוגיסטיקה, מודיעין שדה, מערך רפואי קרבי ומודיעין טקטי.
• פיתוח כוחות מילואים מתקדמים – הפיכת המילואים לכוח כשיר, מעודכן, מתאמן ומתוגמל, שיוכל לתפקד כעתודה תמרונית אפקטיבית.

אימונים משולבים בזרוע היבשה צריכים לשקף את המורכבות והאינטגרציה של שדה הקרב המודרני העתידי, תוך הפקת לקחים מהמלחמה האחרונה, ולשלב את כלל הכוחות והתחומים כפי שהם באים לידי ביטוי בזירות שונות (לבנון, סוריה, ירדן, מצרים וכן זירות רחוקות כמו איראן, תימן ועיראק) הפועלים יחד. להלן המרכיבים המרכזיים שיש לכלול:

שילוב זרועי ובין-זרועי מלא:

• תיאום בין חי"ר, שריון, הנדסה קרבית, ארטילריה, מודיעין שדה ותקשוב.
• תרגול לחימה רב-חילית (Joint Operations) המדמה פעולה של גדוד/חטיבה/אוגדה, במתארי לחימה שונים בהתאם לזירות, לאמצעי הלחימה, לאופי הטופוגרפיה ולאויב.
• שילוב חיל האוויר לתקיפות מדויקות, סיוע אווירי קרוב ופינוי פצועים.
• תרגול בשטח פתוח, בנוי, הררי, עורף אויב וסביבה אזרחית מורכבת.
• בניית יכולת קבלת החלטות מבצעית מבוססת מודיעין עדכני ויעיל.
• סימולציות של עומס נפשי, לחימה רציפה, אובדן מפקדים, תמרון בתנאים קשים ושהייה ממושכת בעורף אויב.

לחקות את שדה הקרב האמיתי

לסיכום: אימונים משולבים צריכים לחקות את שדה הקרב האמיתי, הרווי באתגרים, אמצעים וטכנולוגיות. תרגול כזה יבטיח מוכנות, אפקטיביות, הכרעה וניצחון בכוחות היבשה של צה״ל. פרט לאימונים – הקמת מערך ביקורות חיילי ומטכ"לי, שתפקידו לבחון את יחידות הצבא על כלל מערכותיהן, כולל מערכת שימור הידע המצטבר, הפקת לקחים וצוות "היפכא מסתברא".

חיזוק זרוע היבשה הוא מפתח ליכולת ההרתעה, להכרעת האויב ולניצחון בשדה הקרב.