ט' באב מציין את חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס שנחרב על ידי נבוכדנצר הבבלי כ-400 שנה לאחר שנבנה על ידי שלמה המלך. כמו כן הוא מציין את חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה שנבנה ביוזמת 'שבי ציון' הראשונים שעלו ארצה מגלות בבל לאחר הכרזת המלך הפרסי כורש. הוא נחרב כ-600 שנה לאחר מכן על ידי הרומאים בתום המרד הגדול של היהודים נגדם.
בהמשך למרד החשמונאים נגד היוונים, המרד הגדול נגד הרומאים היה על קיומה של היהדות. השלטון הרומי חתר לחסל את עם ישראל על ידי חיסול תרבותו. לוחמי המרד הצילו את עם ישראל בכך שלא הסכימו להיכנע ובראייה זו הניצחון הוא חד משמעי. יתרה מזאת, שני דורות אחרי המרד וחורבן ההבית, הבינו חכמי ישראל כי כניעה לניסיון הרומי לבטל את המנהגים והאמונה של עם ישראל לא יאפשרו לעם ישראל לשרוד. לפיכך, תמכו במנהיגותו של רבי עקיבא וביציאה למרד נוסף ברומאים בראשות בר כוכבא.
חורבן הבית
חורבן הבית הינו מאורע שהתקבע בעם ישראל כאסון הנורא ביותר בתולדותיו, ועל פי מנהגי האבלות – ובפרט הצום – אף יותר מן השואה. זאת מכיוון שמעבר להריסת בית המקדש, האסון מסמל גם את אובדן הריבונות של עם ישראל בארצו. בעקבות חורבן בית המקדש הראשון החלה גלות בבל, ובעקבות חורבן בית המקדש השני החלה בהדרגה הגלות בת-שנות-אלפיים.
גלות זו התאפיינה באסונות אינספור שפקדו את עם ישראל: מותם של כמיליון יהודים במרד הגדול ובמרד בר כוכבא, פוגרומים, גירושים, עינויי האינקוויזיציה, התבוללות, וכמובן השואה הנוראה. אילולא אובדן העצמאות לפני אלפיים שנה, עַם ישראל יכול היה לִמְנות כיום עשרות מיליונים היושבים לבטח בארצם ההיסטורית. בזכות העובדה שלאורך הגלות זכרנו את ירושלים – מהיכן באנו ולאן אנו רוצים לחזור – שמרנו על קיומנו וחידשנו את עצמאותנו.
"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם"
את חורבן בית ראשון מציינים לא רק ב-ט' באב, אלא גם ביום תחילת המצור הבבלי על ירושלים (י' בטבת). את חורבן בית שני והגלות בעקבותיו, עם ישראל זוכר בשלושת השבועות שבין מועד פריצת החומה השלישית של ירושלים על ידי הרומאים (י"ז בתמוז) לבין ט' באב – הם "ימי בין המֵצרים". בנוסף, החורבן מצוין מידי יום ביומו שלוש פעמים בתפילת "שמונה עשרה". מזה כאלפיים שנה, בסיום טקס החופה החתן שובר כוס לזכר חורבן ירושלים ואומר: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי" – "אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" .
כשהקיסר נפוליאון הוליך את צבאו לעבר מוסקבה (1812), הוא עצר באחת מן העיירות היהודיות ושמע מאחד הבניינים קולות רמים של בכי. הוא נכנס פנימה – היה זה בית כנסת – ולתדהמתו, ראה את כל המתפללים ישובים על הרצפה, רובם עטויים בשקים, לחלקם עפר על הראש וכולם נושאים קולם בבכי ובתחנונים. כששאל נפוליאון לפשר הדבר, נענה כי באותו יום חל ט' באב והבכי הוא על חורבן שני בתי המקדש. בתגובה אמר נפוליאון, כי עם שאחרי 2000 שנה מבכה כך את חורבן בית מקדשו ואת גלותו מארצו, יזכה לשוב לארצו וגם להקים מחדש את בית מקדשו.
אין שום הגיון לחגוג את יום העצמאות ולא להתאבל על יום אובדן העצמאות, שהרי אנו חוגגים את יום העצמאות מאותן סיבות שאנו מתאבלים ב-ט' באב. אלה שני צדדים של אותו מטבע. באחד, איבדנו את ארצנו ואת עצמאותנו ובשני, זכינו מחדש בריבונות בארץ אבותינו. יתירה מזאת, מכיוון שבמשך כ-2000 שנה זכרנו ב-ט' באב את חורבן מקדשנו וייחלנו לבנותו מחדש ולקומם את עצמאותנו בארצנו – זכינו לעצמאות, כפי שנפוליאון היטיב להבין.
לדאבוננו, ליום האבל הלאומי נודעת כיום תדמית דתית ויש לכך מחיר כבד. הכמיהה לבניית בית המקדש, קיימת כיום בעיקר בקרב מיליוני יהודים המקיימים אורח חיים דתי. לדאבון הלב, בעיני אלה המנותקים ממסורת ישראל, בנייתו מחדש של המקדש בהר הבית רחוקה מן הלב, ובעיני חלקם זהו רעיון פסול.
המסגד בעל כיפת הכסף על הר הבית, שהמוסלמים טוענים לקדושתו מסיבות פוליטיות וללא בסיס היסטורי – הוא מסגד אל-אקצא בדרום הר הבית. מבנה כיפת הסלע בעל כיפת הזהב לא נבנה כמסגד וככלל לא נערכות בו תפילות של מוסלמים. הוא נבנה בשנת 691 לספירה על ידי שליטי בית אומיה, כמשקל נגד למסגד הכעבה שבעיר מכה. מיקומו המדויק (סביב אבן השתיה) בקודש הקודשים של בית המקדש היהודי – נועד להתריס שהאסלאם הוא כביכול היורש החוקי של היהדות.
מלחמת ששת הימים – שחרור יהודה ושומרון
מאז שחרור יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים, ישראל משועבדת מרצונה ל"סטטוס קוו" מדומיין, שלמעשה השתנה דרמטית לאורך השנים לטובת הצד המוסלמי, לרבות בנייה והפעלה של ארבעה מסגדים חדשים בהר . מחשש להפרות סדר, ממשלות ישראל מעניקות משקל רב לאינטרסים של גורמים אסלאמיים עוינים – על חשבון אינטרסים של יהודים , תוך השלמה עם הפגיעה בריבונות ישראל בבירתו.
הדברים הגיעו לידי כך שישראל לא פעלה לעצירת הרס העתיקות בהר הבית ולבניית מסגד ענקי באזור אורוות שלמה. בנוסף, על יהודים חל איסור תפילה בהר הבית ואפילו נענוע שפתיים בתפילה, והם מוגבלים למסלולים תחומים וקצרצרים. מספר המבקרים היהודים בהר צומצם באמצעות הגבלת כניסתם לשער בודד , בדיקות קפדניות, והקצאה מוגבלת מאד של שעות ביקור.
בחלוף כשני דורות מאז שחררנו את הר הבית מכיבוש זר שלא איפשר חופש פולחן, בתוקף ריבונותנו בירושלים וההפרה הבוטה של הסטטוס קוו על ידי הוואקף המוסלמי, ובראיית חשיבותו הנצחית של הר הבית כמקום המקדש – הגיע הזמן לאפשר כניסה חופשית ותפילה חופשית של יהודים בהר הבית. בהזדמנות מתאימה יש להחיל את חוק המקומות הקדושים על הר הבית ולחתור ליצירת שוויון בין ימים שפתוחים רק ליהודים לימים שפתוחים רק למוסלמים (בדומה למצב במערת המכפלה).
מדינת ישראל פורחת
לצד האבל על החורבן והשלכותיו הקשות, חשוב לזכור שעם כל הבעיות, מדינת ישראל פורחת ומתחזקת ויש מקום לחיזוק תודעת התקומה ותקוות הגאולה השלמה – גם כדי לחזק את החוסן האישי והלאומי ולמנוע היווצרות סדקים שיעודדו את אויבנו. כמאמר חז"ל: "כָּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ".
אלדד קולנשר הוא דוקטור למנהיגות ארגונית באוניברסיטת ת"א, אל"מ במיל' מיחידת 8200, חתן פרס ביטחון ישראל וחבר הוועד המנהל של תנועת "אם תרצו"
