חמאס מסרב לנהל מו"מ על החזרת חטופים או לדון בפירוז הרצועה ופירוק הארגון מנשקו. על רקע מציאות זו הביא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ את אכזבתו מחמאס ואמר כי "הגיע למצב שבו אתה פשוט צריך לסיים את העבודה". אך מה המשמעות האמיתית של דבריו, כיצד ניתן לסיים את העבודה, מה בכלל עומד על הפרק ומה צריך לעשות?
מלחמה, מטבעה, היא בלתי צפויה, ולכן איש אינו יכול לחזות בוודאות מה יקרה בהמשך בעזה, במיוחד כשהיא לא מתנהלת בוואקום והיא מורכבת משינויים אסטרטגיים, מחירים והשלכות גיאופוליטיות על ישראל, ארצות הברית ומדינות נוספות.
ובכל זאת, התוצאה תלויה באופן מלא בהחלטות של ישראל ושל החברה הישראלית. ואם אנו מחפשים ביטוי ברור וישיר של עמדת ישראל לגבי המלחמה נגד חמאס בעזה, הנה כמה ממחשבותיי המבוססות על עקרונות מלחמה, תקדימים בינלאומיים, הקשר נדרש, ומה שראיתי באופן אישי בשטח.
הכרה עולמית
נקודת הפתיחה חייבת להיות הכרה עולמית במטרות הלגיטימיות והצודקות של ישראל. קולות רבים הקוראים להפסקת אש מיידית מניחים, במפורש או שלא, שניתן לסיים את המלחמה מבלי להסיר את היכולות הצבאיות או את הכוח הפוליטי של חמאס. יש אף הסבורים שאם חמאס יחזיר את החטופים, ככל הנראה בתמורה למאות אסירים, יש להפסיק את הלחימה.
הגישה הזו שגויה מהיסוד. כל פתרון שיאפשר לחמאס לשמר ולו חלק מהכוח שלו יבטיח שהארגון יתאושש ויחזור למחזור האלימות. רק הסרה מלאה – צבאית ופוליטית – של חמאס מהשלטון בעזה תאפשר שלום בר קיימא.
"הסיוע חייב להינתן באמצעות מנגנונים שאינם נשענים על חמאס ואינם מחזקים אותו"
בהמשך להנחת היסוד הנ"ל, אסור שהסיוע ההומניטרי לעזה יאריך את שלטון חמאס. המשמעות היא שהסיוע חייב להינתן באמצעות מנגנונים שאינם נשענים על חמאס ואינם מחזקים אותו. יוזמת ארה"ב וישראל ,,GHF שהושקה במאי האחרון, הציגה מודל מוצלח. בתוך חמישה שבועות, היוזמה סיפקה כמעט 100 מיליון ארוחות ישירות לאזרחים, והאכילה בין מיליון לשני מיליון עזתים ביום. המפתח הוא עקיפת חמאס והוצאת המזון ממערכת השליטה והכפייה שלו.
בתגובה לכך שהסיוע עוקף אותו, חמאס השיב באלימות ובכאוס: שיבוש קווי הפצה, ירי על אזרחים בדרכם לקבלת סיוע, וייזום עימותים ליד אזורי ביטחון של צה"ל. כל זאת תוך הפצת קמפיינים של דיסאינפורמציה בתקשורת הבינלאומית. לעיתים קרובות, הדיווחים הללו השמיטו את תפקידו של חמאס ביצירת האלימות והתעלמו ממאמצי היוזמה וצה"ל להגן על אזרחים ולשמור על הסדר.
במקביל למתקפות אלה, האו"ם עצר משלוחי סיוע לעזה, בטענה לחשש ביטחוני. באותו זמן, סירב האו"ם לאפשר לישראל לאבטח את השיירות או ליוזמת הסיוע לסייע בחלוקת המזון באופן ישיר. כתוצאה מכך, כמעט 1,000 משאיות נתקעו בתוך עזה. רק לאחר לחץ בינלאומי משמעותי הסכים האו"ם לחדש את הפצת הסיוע ההומניטרי.
על אף שברוב הדיווחים הפוקוס הוא על הכאוס שחמאס יוצר ועל אזהרות מפני רעב, המציאות מתחילה להשתנות. יותר מזון זורם לתוך עזה, מאות משאיות סיוע של האו"ם מחלקות מזון מדי יום. היוזמה האמריקאית–ישראלית ממשיכה לספק עד שני מיליון מנות ביום בארבעה אתרים שונים.
נוסף על כך, היוזמה האמריקאית–ישראלית יצרה מנגנון שמאפשר לקבוצות מאושרות לאסוף סיוע ולחלק אותו לאזורים הפגיעים ביותר ברצועה. ישראל גם הודיעה שתחדש את ההפוגות ההומניטריות והטלות הסיוע האוויריות כדי להבטיח הגעה לאזורים שלא קיבלו סיוע.
הצעד המכריע ביותר – חצי האי סיני
הצעד המכריע ביותר להאצת תבוסת חמאס הוא הקמת אזור הומניטרי בטוח בתוך חצי האי סיני שבמצרים. אין הכוונה להעביר אזרחים למצרים’ אלא להקים אזור מוגן זמני, כמה קילומטרים בתוך הגבול המצרי, שיאפשר לאו"ם ולגופים הומניטריים לספק אוכל, מים, טיפול רפואי ושירותים נוספים בבטחה. אולם גם ללא אזור הומניטרי בסיני, צה"ל צריך להמשיך להוציא התרעות ולבצע פינוי אזרחים מאזורי לחימה מרכזיים. זוהי פרקטיקה חיונית להפחתת פגיעות באוכלוסייה אזרחית בשטח צפוף ורווי לחימה.
מלחמה היא שימוש בכוח כדי לכפות על האויב למלא את רצונך. במקרה הזה – להחזיר חטופים, לוותר על שליטה, ולהודות בתבוסה. על צה"ל להמשיך להיכנס מחדש לאזורים מוכרים כדי לתקוף מחבלי חמאס, לאסוף מודיעין על מיקום החטופים, לפרק תשתיות ולהסיר את הנוכחות הצבאית של הארגון בשטח.
זהו תהליך איטי, מכוון ומסוכן. אין פתרונות קסם נגד אויב שמושרש עמוק בשטח אורבני צפוף. מדובר במבנים מבוצרים, בתי ספר ממולכדים ומערכת מנהרות תת קרקעית מתחת לבתים אזרחיים. פינוי שכונה אחת יכול להימשך חודשים. חמאס השקיע יותר מ-20 שנה בביצור רצועת עזה – אי אפשר לפרק זאת בן לילה.
הכרה מציאותית במה שנדרש
לצד זה, זו איננה קריאה להמשך "מלחמה לנצח" בעזה, אלא הכרה מציאותית במה שנדרש כדי להשלים את השלב הראשון במודל "נקה, החזק, בנה". לא ניתן להחזיק או לבנות דבר כל עוד חמאס חמוש ושולט ברצועה.
שיטה מוכחת במלחמות היא לתמוך בקבוצות המתנגדות לאויב. בעזה, פירוש הדבר הוא לזהות, לעודד ולהעצים שחקנים שאינם משתייכים לחמאס ושפועלים באופן אקטיבי לאתגר את שליטתו או לבנות אזורים שמחוץ לטווח שלו.
גישה זו אינה סותרת את היעד הסופי של פירוז מלא של עזה לאחר חמאס. להפך, היא מסייעת להחליש את בסיס הכוח של חמאס במהירות, ומכינה את הקרקע לממשל ולשיקום עתידי. כבר עתה ניכרים סימנים מוקדמים לכך שזה מתרחש עם יאסר אבו שבאב מפקד "הכוחות העממיים" ברצועת עזה הפועל במזרח רפיח.
בשבוע שעבר הוא פרסם בוול סטריט ג'ורנל מאמר דעה בשם "העזתים גמרו עם חמאס", בו ציין כי הם מוכנים לקחת אחריות גם על יתר רפיח. למעשה, באמצעות שלטון מקומי והגנה קהילתית, קבוצות כמו הכוחות העממיים מציעות הצצה לעתיד אפשרי של עזה ללא חמאס.
על פי הערכות שונות, בקרוב יוכלו מעל 600,000 איש – כמעט שליש מתושבי עזה – לחיות מחוץ למעגל המלחמה. זה אינו רעיון תיאורטי. זה מתרחש בשטח, ממש עכשיו. וזהו אחד מסימני התקווה המבטיחים ביותר שנולדו מהעימות הנוכחי.
הפתרון – תקשורת שוטפת
בנוסף, ישראל צריכה להיערך למערכות דיסאינפורמציה שילכו ויתגברו ככל שהמלחמה תימשך. על טענות שקריות על מבצעים צבאיים, הפצת סיוע הומניטרי והאשמות בג'נוסייד, יש להשיב בתגובה ברורה, ישירה ועקבית.
אחת הדרכים היעילות ביותר לכך היא תקשורת שוטפת. ישראל צריכה לקיים תדרוכים יומיים לתקשורת על התפתחויות צבאיות, הומניטריות ופוליטיות. יש להגיב באופן מידי לטענות שקריות, ולא להניח להן להתפשט.
לדוגמה, הדחיפה הגלובלית לאחרונה להאשים את ישראל בג'נוסייד הייתה צריכה להיתקל מיידית בעובדות מאומתות ובבהירות משפטית. כאשר נרטיבים כוזבים לא נענים, הם מתפשטים במהירות והופכים לאמיתות מקובלות במרחב התודעתי.
כל שלב במלחמתה של ישראל נגד חמאס לווה בסטנדרטים כפולים בוטים. כללי המלחמה שחלים לאחר שמדינה מותקפת עוותו או הושמטו לחלוטין. נתוני נפגעים שמקורם בחמאס התקבלו ופורסמו כאילו היו אמת לאמיתה.
ישראל ניצבת בפני דרישות ששום דמוקרטיה אחרת לא הייתה מקבלת, לרבות קריאות להפסיק מלחמה שלא היא פתחה. דוגמה מובהקת לכך היא האובססיה של התקשורת הבינלאומית ליחס בין לוחמים לאזרחים הרוגים. שאלה כזו לא נשאלת לגבי אף מדינה אחרת במצב מלחמה. במקרה של ישראל, המספרים נמסרים על ידי חמאס – ארגון טרור מוכר גם בזירה הבינלאומית. חמאס יוצר יתרון תודעתי בכך שהוא מסווג כמעט כל הרוג כאזרח, וכל לוחם בן 14–18 כילד. זו חלק ממדיניות כוללת לנצח במלחמה התקשורתית ולשלול מישראל את זכותה להגנה עצמית.
רבים ניסו לקדם פתרונות. טראמפ, היוזמה האמריקאית-ישראלית לחלוקת סיוע, ואחרים שהציעו צעדים מעשיים וממשיים. הם זכו לא פעם לביקורת, אך אם מקבלים את יעדי הבסיס של המלחמה הזו (קרי, הסרת שליטת חמאס הצבאית והפוליטית), אז יש לעודד את מי שפועל בדרכים יצירתיות להשגת יעד זה. יחידים, ארגונים ומדינות – לכולם יש תפקיד בסיום נכון של המלחמה.
הכרח אסטרטגי
לסיום, "לסיים את העבודה" איננה רק סיסמה פוליטית. זהו הכרח אסטרטגי. המשמעות היא הסרת חמאס ככוח צבאי ופוליטי, הבטחת הגנה ותזונה לאזרחים באמצעות מערכות שלא מעצימות טרוריסטים, ויצירת תנאים שבהם ניתן לבנות מחדש את עזה – בלי לסכן את ביטחון ישראל. רק כך אפשר להתחיל לבנות שלום בר קיימא.
ג'ון ספנסר הוא קולונל בדימוס בצבא ארה"ב, חוקר לוחמה אורבנית ועמית במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA)
