בקרוב ככל הנראה צפויה להיחתם עסקה לשחרור חלק מהחטופים לפי מתווה ויטקוף המעודכן. לצד השמחה האדירה על שחרורם של כמחצית מ-50 אחינו ואחיותינו החטופים בעזה מזה 650 ימים, מתוכם לפחות 20 בחיים, ולצד המחירים הגבוהים שישראל מוכנה לשלם לשם כך, סוגיה נוספת צפה מעל פני השטח ולא יורדת מסדר היום והיא סיום המלחמה.
בעיתון הניו יורק טיימס פורסמו לאחרונה ציטוטים מפי ראש הזרוע הצבאית החדש של חמאס עז א-דין חדאד לפיהם אמר כי הוא מנסה להשיג "עסקה מכובדת" שתביא לסיום המלחמה. בכלי התקשורת הישראלים זינקו על הדברים והבליטו את "הפשרות" של חמאס ואת כוונתו כביכול להסכים לתנאי ישראל ובראשן הגליית ראשי חמאס ופירוז הרצועה.
חמאס לא באמת מוכן להיכנע
אולם כאשר קוראים את הדברים לעומק, מבינים שגם מנהיג חמאס החדש מציב קווים אדומים מאוד ברורים שלא שונים כמעט במילימטר מאשר של קודמיו – האחים סינוואר. הוא לא באת מוכן לפירוק ארגונו מנשקו אלא בצעדים סמליים בלבד וכך גם בנושא ההגליה והחלפת השלטון. בשורה התחתונה – גם תחת עז א-דין חדאד חמאס לא באמת מוכן להיכנע.
לאחר חיסולו של מוחמד דף בחודש יולי שעבר, העריכו בישראל כי החיסול עשוי להשפיע לחיוב על עסקת חטופים. כך העריכו גם לאחר חיסולם של יחיא סינוואר באוקטובר האחרון ושל אחיו מוחמד לפני כחודשיים. בפועל, חמאס נותר בעמדותיו ובקווים האדומים שהציב לסיום המלחמה – נסיגת צה"ל מכל שטח הרצועה, שיקום האזור והותרת שלטון ארגון הטרור על קנו. הארגון בעל המאפיינים הנאצים לא יסכים לעולם להיכנע מיוזמתו, לכן צריך להכניע אותו בכוח.
רבים תוהים כיצד הצלחנו להוריד על הברכיים מעצמה אזורית כמו איראן, את ארגון הטרור הגדול בעולם חזבאללה וגם את משטר אסד, כאשר גם מחליפו לא מעז להגיב על תקיפות צה"ל במדינתו. למעשה, ההבדל פשוט. בעוד שלחמינאי וא-שרע יש מדינה לנהל וציבור לקרוץ לו, בעוד שחזבאללה הוא חלק ממדינה ריבונית בה יש לו מתנגדים רבים, עזה היא חמאס וחמאס הוא עזה.
לחמאס לא אכפת
חמאס לא פועל לפי אמות מידה וחישובים מערביים או מדינתיים. מבחינתו, שעזה תישרף על כל תושביה אם זה מה שיפגע בישראל. הם ימשיכו עם המשנה הגי'האדיסטית-דתית קיצונית שלהם גם אם זה יביא לחיסול האזור כולו. בממשלה ובצה"ל, בעיקר לאור הרצון העז להשיב את החטופים, עוד לא הבינו את זה, או שהאסימון נפל רק שהם מנסים בכל זאת לשחרר כמה חטופים שרק ניתן לפני הפקודה הסופית לכבוש את הרצועה ולהשמיד את חמאס.
אבל גרגירי שעון החול עומדים לאזול ומכריחים את ישראל לקבל הכרעות והחלטות כואבות – האם לסיים את המלחמה עם, אולי, שחרור כל החטופים והותרת חמאס ברצועה, או חיסול ארגון הטרור תוך סיכון החטופים שנותרו בחיים.
"הציבור הישראלי לא מוכן לקבל מציאות שבה חמאס ממשיך להתקיים"
לפי נתוני סקר חדשות 12 שפורסמו לאחרונה, הכרעת הממשלה צריכה לכאורה להיות ברורה מאחר ו-74% מהציבור קבעו שישראל צריכה לסיים את המלחמה בעזה תמורת החזרת כל החטופים. אולם בסקר אחר, של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA) שפורסם השבוע ובו הוצגו שאלות מורכבות יותר על סיום המלחמה נראה שלבו של הציבור במקום אחר מאשר הוצג באולפן שישי.
לפי הסקר הזה, 64% מהציבור היהודי תומכים בממשל צבאי ישראלי, ולו זמני, ברצועת עזה ביום שאחרי המלחמה. לעומת זאת, רק 1% תומכים בהשארת חמאס בשלטון גם אחרי המלחמה. אז אם הציבור הישראלי לא מוכן לקבל מציאות שבה חמאס ממשיך להתקיים ממש מאות מטרים מיישובי העוטף, נראה שהכרעת הממשלה צריכה להיות ברורה.
לא קל לי עם מחירי עסקת החטופים המסתמנת. אפילו קשה לי מאוד במיוחד לאור העובדה שאני וחבריי למילואים עלולים לספוג את המחירים האלה. ועדיין, לא הייתי ממהר לפסול את ההזדמנות לשחרר חטופים שעוברים בכל רגע גהינום. אך זאת בתנאי אחד – את חמאס חובה להשמיד. לממשלה שלא תורה על כך או לדרג צבאי בכיר שלא מוכן או לא יכול לכך, אין זכות להמשיך בתפקידם, ו-99% מהציבור היהודי כבר ידאגו להדיח אותם.
משה ויסטוך הוא עורך מדור הדעות ומחבר הספר "חברות ברזל" בהוצאת סלע מאיר
