ביום רביעי לפני 19 שנה, ב-12 ביולי 2006, חטיפת שני חיילי צה"ל בגבול הצפון על ידי חיזבאללה הציתה את אחת המערכות המשמעותיות שידעה ישראל במאה ה-21 – מלחמת לבנון השנייה. במשך 34 ימים התנהלה לחימה אינטנסיבית בין חיזבאללה לבין צה"ל בגבול הצפון ובדרום לבנון, והותירה אחריה הרוגים, ביקורת ציבורית, ושיח מתמשך על מוכנות צה"ל ומדיניות ההרתעה.
שנות ההבלגה, הנסיגה והחטיפה
הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000 יצרה מציאות חדשה בגבול הצפון, שבצלו התחמש חיזבאללה באלפי רקטות ובניית תשתיות התקפיות בתוכנית בשם "שמורות טבע". ישראל, שהצהירה כי תגיב בחומרה על כל פגיעה, נקטה במדיניות הבלגה גם אחרי חטיפת שלושה חיילים בהר דב זמן קצר אחרי היציאה מלבנון
כאמור, ב-12 ביולי 2006 אירעה נקודת השבר: חיזבאללה תקף סיור של צה"ל, הרג שלושה חיילים וחטף את אהוד גולדווסר ואלדד רגב – פעולה שתוזמנה במקביל להפגזת יישובי הצפון. צה"ל הגיב מיד בתקיפות מהאוויר, והמערכה התגלגלה במהירות למלחמה כוללת.
מהלך הקרבות: מהפצצות אוויר לקרבות בשטח
בשלב הראשון של הלחימה, הוביל חיל האוויר את המערכה עם סדרת תקיפות אוויריות רחבות היקף, שכונו "משקל סגולי". בתוך 34 דקות הושמד חלק ניכר מהמערך הרקטי לטווח ארוך של חיזבאללה. הוטל מצור ימי ואווירי על לבנון, שדה התעופה של ביירות הופצץ, ותחנת הכוח "ג'ייה" בערה והותירה כתם נפט גדול בים התיכון.
במקביל, הפגיז חיל התותחנים שטחי שיגור בדרום לבנון, ורוב הפעילות הקרקעית הוגבלה לפשיטות נקודתיות וממוקדות. בשלב זה, התקווה הייתה להשיג הישגים אסטרטגיים מבלי להיגרר למהלך קרקעי רחב.
החל מ-17 ביולי, לאחר שחיל האוויר לא הצליח לעצור את מטחי הרקטות לצפון, צה"ל הכניס כוחות קרקעיים רבים ללבנון. הקרבות הראשונים התרחשו במארון א־ראס, ובהמשך גם בבינת ג'בייל, שם התרחש הקרב בו נהרג הסמג"ד רועי קליין לאחר שקפץ על רימון.
בהמשך גויסו 3 אוגדות מילואים, וצה"ל פתח במבצעים כמו "קורי פלדה" ו"חד וחלק".
בשבוע האחרון ללחימה, סמוך לאישור החלטת מועצת הביטחון 1701, החל "שינוי כיוון 11" – מהלך קרקעי מאסיבי במטרה להגיע לנהר הליטאני. עשרות חיילים נהרגו במתקפה זו, שנמשכה עד השעות האחרונות שלפני הפסקת האש שנכנסה לתוקפה ב־14 באוגוסט.
בין חזית לקריסה: מלחמת העורף ומה שהיא חשפה
אחד ההיבטים המשמעותיים של מלחמת לבנון השנייה היה מצב העורף. מעל מיליון אזרחים מצאו עצמם תחת אש רקטות במשך שבועות, לעיתים ללא מיגון ראוי, וללא מענה. הפער שנחשף בין מוכנות הצבא לבין מוכנות המדינה הוליד גל התנדבות אזרחי יוצא דופן: אמנים הופיעו במקלטים, משפחות פתחו בתיהן לפליטים מהצפון, וארגונים כמו ארקדי גאידמק הקימו ערים מאולתרות.
המלחמה הדגישה לראשונה את הצורך במענה כולל לעורף – לא רק במיגון אלא גם בתודעה, באמון הציבור וביכולת המדינה לעמוד בחזית אזרחית מול מלחמות חדשות.
הכשלים שנחשפו וההרתעה שהושגה
לצד תצוגת תכלית של חיל האוויר והמודיעין, נחשפו מחדלים בניהול הלחימה ובמוכנות העורף. ועדת וינוגרד שהוקמה בעקבות המחאה הציבורית קבעה כי מדובר ב"החמצה חמורה". הוועדה סברה כי גם בהערכה אופטימית הפעולה הצבאית שהפגינה יכולות צבאיות מרשימות, לא הניבה ניצחון ברור. הוועדה הגישה שורת המלצות ארוכה בכל אחד מהתחומים שסקרה.
121 לוחמי צה"ל ו-44 אזרחים נהרגו במהלך הלחימה, אך למרות התחושות הקשות – שוקמו קווי ההרתעה, והעורף הצפוני עבר מהפכה.
