בהיסטוריה של הדיפלומטיה המודרנית, מעולם לא היה מקרה שבו מעצמה אזורית קרסה תוך שבוע אחד לנוכח מדיניות עמימות מכוונת. טראמפ ניצח את איראן יותר באמצעות הרשת החברתית Truth Social מאשר באמצעות מפציץ ה-B2 והוכיח שבעידן המידע, המילה יכולה להיות נשק השמדה יעיל יותר מהפצצה, כאשר מטח של מסרים סותרים מסוגלים ליצור שיתוק תודעתי מוחלט.
בשבוע שבין ה-16 ל-23 ביוני 2025 התמודדה ההנהגה האיראנית לא רק עם התקיפה האווירית הישראלית והאמריקאית, אלא לא גם עם מטח של מסרים סותרים של טראמפ ברשתות החברתיות, בנאומים ובראיונות שיצרו שיתוק קוגניטיבי מוחלט בדפוס שחזר על עצמו יום אחר יום.
ציוצי טרמאפ
כדי להבין את גודל הסתירה יש לערוך סקירה של פרסומי הנשיא בפלטפורמות התקשורת השונות. ב-16 ביוני אמר טראמפ: "איראן הייתה צריכה לחתום על הסכם", ושעות לאחר מכן באותו יום כתב ברשת Truth Social: "כולם צריכים לפנות מיד את טהרן!" וכי הוא עוזב את ה-G7 לטובת משהו גדול בהרבה מהפסקת אש.
ב-17 ביוני הוא דרש "כניעה ללא תנאי!" והצהיר כי "לאיראן לא יהיה נשק גרעיני". טראמפ גם בחר להדגיש כי חמינאי הוא "מטרה קלה", אך הוסיף כי "אנחנו לא מתכוונים לחסל אותו, לפחות לא עכשיו". הוא ביקש להבהיר כי הוא אינו במצב רוח למשא ומתן.
ב-18 ביוני הוא חשף יוזמות איראניות חשאיות להגיע למשא ומתן בבית הלבן, שאילצו אותם להכחיש מכל וכל. ב-19 ביוני הוא כבר העביר מסר בדבר "סיכוי משמעותי למשא ומתן" ואמר כי "בתוך השבועיים הקרובים" יחליטו אם להצטרף למתקפה.
לאחר המתקפה האמריקאית על מתקני הגרעין ב-21 ביוני, הוא הכריז כי "מתקני ההעשרה הגרעיניים הושמדו לחלוטין" וכתב "עכשיו זה הזמן לשלום!". ב-22 ביוני, הוא שאל ברשת החברתית: "להחזיר את איראן לגדולתה! למה שלא יהיה שינוי משטר באיראן?", והשיב לעצמו כמה ימים לאחר מכן, ב-24 ביוני, שהוא לא רוצה שינוי משטר כי זה יוצר יותר מדי כאוס.
מהסכם לאי-הסכם, מכניעה למשא ומתן, מאי-מעורבות לשליטה, מהרס לשלום, מלעג לברכה. מפל זה של מסרים סותרים הפך כל תגובה קוהרנטית או תכנון לבלתי אפשריים. המוח האנושי, אפילו זה של ההנהגה האיראנית, פועל כמו מעבד מחשב עם יכולת מוגבלת לעיבוד מידע. כאשר מגיע יותר מדי מידע סותר, מאשר מה שהוא יכול לעבד, הביצועים קורסים.
המסרים הסותרים
איראן ניסתה להבין: האם כל ציוץ הוא איום אמיתי או בלוף? האם זו קריאה למשא ומתן או למלחמה? האם טראמפ רציני או משחק משחקים? בכל פעם שהם חשבו שהם מבינים את הכיוון, הגיע מסר חדש שסתר את ההבנה הקודמת.
המסרים הסותרים הללו יוצרים את מה שנקרא Double Bind – מצב שבו מישהו מקבל שני מסרים סותרים ואינו יכול לברוח מהסיטואציה. לפי התיאוריה של גרגורי בייטסון, שלב זה מוביל לשיתוק קוגניטיבי מכיוון שכל תגובה אפשרית מובילה לכישלון.
כל צמד מסרים יוצר לחמינאי מלכודת נפרדת: אם יסכים לתנאים שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני, זה יתפרש ככניעה מוחלטת. אם הוא לא יסכים, הוא יעמוד בפני מתקפה אמריקאית. אם הוא לא יתקוף בסיסים אמריקאים אחרי ההפצצה האמריקאית, הוא ייתפס כמי שנכנע לחלוטין. אם הוא יתקוף וחייל אמריקאי ייהרג, הוא יעמוד בפני התקפה נוספת. אם הוא יתקוף באופן סמלי ובתיאום, הוא ייתפס כחלש.
ההשפעה המצטברת של דפוס זה אילצה את איראן לפזר את משאביה במספר כיווני פעולה מקבילים. במקום להשקיע 100% מהמשאבים באסטרטגיה אופטימלית אחת, היא הפעילה את כל הכלים הדיפלומטיים שהיא מכירה בו זמנית – לשמר את האופציה הדיפלומטית דרך אירופה, להרתיע את אמריקה מלתקוף, ובמקביל להכין עמדה למקרה של משא ומתן עתידי. זו הייתה משימה בלתי אפשרית שממצה את משאבי קבלת ההחלטות ומובילה לכך שאף אחת מהאסטרטגיות לא מבוצעת בצורה מיטבית.
איראן מצאה עצמה נופלת
כתוצאה מכך, איראן מצאה עצמה נופלת לדפוסי התנהגות קלאסיים שפעלו עבורה בעבר במשברים דיפלומטיים. העומס הקוגניטיבי יצר שיתוק נפשי וחזרה לפעולה בדפוסים המוכרים מבלי להעריך נכון את המצב הקיים. כך הם למדו שאמצעי לחץ בינלאומיים רגילים לא פועלים נגד טראמפ – לא אכפת לו מה פוטין חושב או מה מקרון אומר. הוא לא משחק את המשחק הבינלאומי הרגיל שבו מאזן הכוחות והתמיכה הדיפלומטית משנים את המשוואה.
אפילו האיומים הקלאסיים של איראן הפכו לבלתי ישימים ואף מזיקים. האיום לסגור את מיצרי הורמוז הוא איום התאבדותי כלכלי שכולם יודעים שלא יתממש, והאיום "להשמיד את ישראל" נשמע כמו בדיחה אחרי שישראל הגיעה לחצר האחורית של איראן. במצב של חולשה כזו, איומים כאלה חושפים אף יותר את חוסר אונים במקום להיות כלי הרתעתי.
הבושה הפומבית שחוו איראן והנהגתה המדינית והצבאית יצרה תוצאה הרסנית במיוחד עבור מנהיגות נרקיסיסטית כמו זו של חמינאי, שבנה את זהותו כמנהיג אלוהי, חכם ובלתי מנוצח. לפתע הוא מצא את עצמו חשוף, מאוים בחיסול ומסתתר בפחד, ובעיקר תלוי בחסדי אמריקה. הנרקיסיזם התיאוקרטי שלו דרש ממנו לשמור על תדמית של שליטה והבנה, אך טראמפ הפך אותו לבדיחה פומבית בגלל "האזהרה המוקדמת" שנתנה איראן לקטאר לפני התקיפה, ועל כך שהעביר דרך קטאר בקשה למשא ומתן.
התוצאה הייתה מעבר מהגנה מאורגנת לתגובתיות גרידא. במקום להתמקד באסטרטגיה ארוכת טווח, איראן החלה להגיב באופן רפלקסיבי לכל השפלה: הכחשות מוחלטות שרק חשפו חולשה נוספת, ניסיונות נואשים להציל את כבודם שחשפו אף יותר את חוסר האונים, ולבסוף ההסכמה להפסקת אש תוך אמירה לעם שמדובר ב"ניצחון". הבושה הציבורית כפתה על המשטר מצב של מגננה מתמדת.
מה שקרה בין טראמפ לאיראן מדגים שינוי פרדיגמטי בתיאוריית המשא ומתן הבינלאומי. עמימות מכוונת הוכיחה את עצמה כיעילה במיוחד: תוך 12 ימים בלבד, מעצמה אזורית שעמדה תחת סנקציות כלכליות במשך עשרות שנים ונקטה באיומים צבאיים רבים, קרסה פסיכולוגית לנוכח מתקפה שלא נכללה בשום ספר לימוד.
מה עומד מאחורי טראמפ?
הדפוס כל כך חזק שהוא קשה להבנה אפילו לחוקרים בתחום: האם טראמפ תכנן מראש ליצור עמימות אסטרטגית כנשק אפקטיבי, או שזה פשוט תוצר של אופיו? השאלה הזו כשלעצמה ממחישה את עוצמת התופעה: חוקרים תקועים באותה מלכודת תודעתית שאיראן נתקעה בה, תוך שהם מנסים לפענח כוונות ולהבין את ההיגיון, במקום להתמודד באופן מעשי עם ההשלכות.
הלקח העיקרי הוא שלפעמים מומחיות מסורתית יכולה להפוך לחולשה כאשר היא נתקלת במשהו שאינו תואם לדפוסים המוכרים. עמימות הפכה לכלי שהביס את המומחיות, חוסר הוודאות ניצח את הוודאות, וכאוס מכוון גבר על דפוסים חוזרים.
אבירם בלאיש הוא סגן נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA), מומחה למו"מ ובכיר לשעבר במערכת הביטחון
