הפצע עוד מדמם. הכל עוד פתוח וכואב. 20 שנים חלפו מאז שהיהודי האחרון יצא מגוש קטיף ודגל ישראל הוסר והורחק אל ציר כיסופים – אזור הקיבוצים הצופה אל הגוש. 20 שנה בהן עם ישראל נמצא באתגרים ביטחוניים וסבבי לחימה חוזרים ונשנים שנדמים ללא אופק. מסב לסבב רק הסתובבנו סביב עצמנו.
ואז הגיעה מלחמת חרבות ברזל. מלחמה שהתחילה ברוע של רוצחים אכזרים וארורים, שביצעו זוועות, רצחו, שחטו, אנסו וחטפו וכל זה במרחק נגיעה מהבית והלב ממאן להאמין, לעכל ולהכיל את הרוע. הרצון העז הוא לגבות תג מחיר, לפרוע את החוב, ובתקוות אין קץ להשיב את כלל החטופים – חיים ובריאים למשפחותיהם ואת הנרצחים לקבר ישראל
ובעולם מקביל, כמחפשי אקסטרים, החברה הישראלית פעם אחר פעם מוצאת את עצמה בסבבי לחימה פנימיים ופערים בין מגזרים שנדמה כהולכים וגדלים. חוסר קשב ויכולת הקשבה, עד כדי שהשיח על מלחמת אחים כאפשרות של אין ברירה שאולי תוביל לעתיד טוב יותר – מטייל בשבילים. כאילו נעלמה היכולת לבטא במילים ובמעשים את העובדה הפשוטה – אחים אנחנו.
נלחמנו, נאבקנו, צעקנו, כעסנו, מרדנו, בחרנו, אהבנו וחיבקנו
לאורך כל השנים הנפנו את דגל ישראל בגאון. התחבקנו עם הדגל ואמרנו לעצמנו כי אנו מחוברים אל הדגל, אל הערכים שלו. נלחמנו, נאבקנו, צעקנו, כעסנו, מרדנו, בחרנו, אהבנו וחיבקנו. שוב ושוב בחרנו בדגל שלנו ובערכיו. הלב צועק בקול דממה חודר. אתה שומע? אתה ואני מרימים יחד את הדגל, כי רק "יחד ננצח". כן, כך אמר הלוגו. לא של מלחמת חרבות ברזל, אלא של המטה מאבק של נוער גוש קטיף.
נוער גוש קטיף לימד אותנו לפני 20 שנה מה הכוונה "לעשות הכל". הוא לימד אותנו כיצד ניתן לוותר על רצונות טבעיים של נעורים ולקחת אחריות כי אין לנו שום פריווילגיה לוותר. הם לקחו אחריות על המדינה, על האומה, לקחו אחריות מבלי להביט רק על כאן ועכשיו, אלא כדי לבנות חברה שתדע לבחור הדבר הנכון ותדע להבטיח את עתידה.
ערב הוקרה להורים
כחודש וחצי לפני הגירוש, 250 בני ובנות נוער גוש קטיף ארגנו באגם קטיף "ערב הוקרה להורים". ערב שכל הנוער אמר תודה להורים על ההתמודדות והעמידה האצילית שלהם בתקופה המסובכת והמורכבת, על המסירות נפש שלהם לאורך כל השנים ליישוב בחבל ארץ המיוחד הזה, על מארג חיים מדהים בין כל הציבור, על הנפת דגלי התיישבות, אהבת ישראל, אהבת תורה, חינוך, חקלאות, ביטחון עם חיבור אל העבר, הנכחת ההווה ומבט אל העתיד ובעיקר המון רגש ולב.
זה אירוע מדהים ומרגש. אך הגירוש לא נעצר. בסופו של דבר גורשנו מביתנו. חטפנו מכה שעד היום האדוות והגלים מכים בנו כפרטים, כציבור, כחברה וכעם. על קמצא ובר קמצא שמענו, הסיפור שעליו חרבה ירושלים שלנו. סיפור המעיד על תופעה בחברה. השאלה הכי מתבקשת היא – מי היה בעל הסעודה?
אולי, אם שמו של בעל הסעודה היה מוזכר, כולנו היינו יודעים להצביע על הגורם הבעייתי והיינו מדברים רק עליו. אבל אין לנו שם ספציפי לכן זה מותיר אונו על המחשבות שלמעשה זה עלול להיות כל אחד מאיתנו. יתכן ובגללי חרבה ירושלים וחרב גוש קטיף. וכשאנו חוששים שזה עלול להיות עלינו, אנחנו משנים את דפוס החשיבה – ממאשים לבונה.
להיות שותפים בבניין חורבות ירושלים וגוש קטיף
במציאות חיינו כיום, אנחנו צריכים לחשוב ולפעול ולהיות שותפים בבניין חורבות ירושלים וגוש קטיף. רוח גוש קטיף היא שכל אחת ואחד שנכנסים לעולם העשייה, עושים זאת מתוך אמונה, שליחות, אכפתיות, עין טובה, תשומת לב לכל יהודי, ובעיקר נקראים לכל דגל גם בעיצומו של מרוץ החיים הפרטי, המשפחתי, הכללי והלאומי.
כי להרים את רוח גוש קטיף זה לומר "הנני". הנני למשימה ולשליחות – כל אחד ואחת בתחום שבוער בו, שכוסף ומדבר אליו רוח גוש קטיף זה להרים דגל, להבין שאתה חלק קטן ממשהו שלם וגדול. לחלום ואז לחיות את החלום, לפעול להגשים אותו.
זו לא רוח של מישהו ולא רוח מגזרית, זו רוח של אומה, של חברה שלמה שנותנת רוח של תקווה, לא נכנעת ולא מרימה ידיים. בתקופה הזו בה יש המון בלבול, שיח מתלהם ומלחמות אגו ומחלוקות, אולי נכון לנו לשאת את האחריות המונחת על כתפנו לקראת השנים הבאות של מדינת ישראל.
כל אחד ואחת ממקום פעילותם ועשייתם, מתחברים לעשייה ולשיח משותף שקורא בשם היחד, בשם הערכים, בשם הנצח ובשם האומה – מגדלים את הדור הבא להרמת והנפת הדגל, להמשיך את המשימה והשליחות ולקחת אחריות על הרוח.
לשאת אחריות
וכמו שאמר לנו הרב אלישע וישליצקי זצ"ל אחרי הגירוש, הגיעה העת לפרוץ ולחבר בין העיירות הטבעיות כקריית שמונה ודימונה, יפו ועכו ובין יש"ע הגולן, ירושלים וגם גוש קטיף. לשאת אחריות על חינוך הדור הבא, על הזהות היהודית ועל חיזוק התא המשפחתי. נפעל לחיבור הלבבות בתוכנו, בהדרגה, בסבלנות, באמונה גדולה, בחריצות, בהתמדה, ברעננות בשמחה. נלחם על הזכות לרשות רבים יהודית, ישראלית, ציונית, נקייה, ישרה, אמיתית, גיבורה ואחראית. עם ערבות הדדית. ובגאון נעמוד מול האומה ונאמר – שלנו המדינה! כוספים אליה כל אוהביה! אומרים אנו, כולנו, כל יחיד מתוך היחד, בגוף ראשון – הנני!
זה נראה קרוב מתמיד ובע"ה יום יבוא ועם ישראל יחזור לגוש קטיף (ואני הראשון) מתוך אמון ואמונה בגעגוע עצום וכיסופים לבניין ירושלים ומתוך רצון להפיץ את גוש קטיף ברחבי הארץ והחברה. אחים, לנו יש אהבה!
אייל פינס התגורר בעבר בנווה דקלים ועצמונה ממנה גורש. כיום הוא מנכ"ל מכון מאיר וחבר מזכירות 'קרן קהילות' המאגדת את הגרעינים התורניים ברחבי הארץ
