כל מי שנוסע דרומה – בדרך לבאר שבע, דימונה, ירוחם או ערד – מבין היטב שהמצב בנגב מאתגר מאוד. האוכלוסייה הבדואית משתלטת יום יום על השטחים הפתוחים ועל אדמות המדינה, הפשיעה משתוללת, הכבישים מסוכנים, והרשויות לא מצליחות להשתלט על המצב.
מיום הקמתה, מדינת ישראל מתקשה להתמודד עם התופעה ושמה הבדואים בנגב ולאורך השנים כשלה בשלל הניסיונות להסדיר את היישובים בהם הם מתגוררים. בשנות ה-70 מדינת ישראל אפשרה לבדואים להגיש "תביעות בעלות" על קרקעות בנגב באמצעות שליחת מסמך פשוט, ללא כל מדידה, ראיה רשמית או עדות קבילה.
במשך תקופה קצרה, הוגשו כ-3,200 תביעות בעלות כאלו, על שטח עצום של למעלה מ 800,000 דונם ברחבי הנגב. לאורך השנים כ-200 תביעות כאלו נדונו בערכאות משפטיות ובכולן ללא יוצא מן הכלל התביעות נדחו והקרקעות נרשמו על שם המדינה.
תביעות הבעלות
מבחינת הבדואים, עצם קיומן של התביעות כבר היווה הוכחה לבעלות. תביעות הבעלות המפוברקות הללו יכולות להישמע משעשעות, אך הן יצרו מציאות בלתי פתירה: שטחים עצומים נחשבים בעיניי הבדואים כרכוש פרטי ועל פי החוק הבדואי, כל מי שידרוך בשטח ללא אישור בעליו, לא כל שכן יתיישב בו, דינו מוות. כך, תובעי הבעלות מטילים אימה ומטרפדים כל אפשרות לפיתוח שטחים עצומים.
התוצאה העגומה היא ששטחים אותם ייעדה מדינת ישראל להסדרת הפזורה, ובחלקם כבר פיתחה מגרשים ותשתיות בהשקעה של מאות מיליוני שקלים, עומדים שוממים. פשרות נדיבות שהוצעו לתובעים, בדמות מגרשים חינם ומענקים כספיים נדחו, כי זה פשוט לא משתלם להם. מדוע להתפשר כעת, אם אפשר לקבל הצעה טובה יותר בעוד כמה שנים?
עד לאחרונה, הפתרון שנקטה המדינה היה להגדיל עוד ועוד את השטחים של המועצות הבדואיות, להכניס לתוכן אדמות ללא תביעות בעלות וליישב אותן. כך נוצרו ישובים ענקיים בשטחם עם אוכלוסייה דלילה ביותר וללא תשתיות ראויות. כך, למשל, שטח העיירה כסייפה מונה כמעט 14,000 דונם, אך מתגוררים בה רק 20,000 תושבים. לשם השוואה, העיר כפר סבא בעלת שטח דומה, אך מתגוררים בה 110,000 תושבים. פי 5.5.
בנוסף לכך, המדינה חילקה לבדואים פיצויים מאוד נדיבים, יש טוענים אפילו "מופרעים", כדי ששהם יפנו את השטח ויסירו את תביעות הבעלות, אך בפועל הכספים הועברו והשטחים לא פונו. חוסר המשילות פוגע גם ביהודים וגם בבדואים עצמם, שסובלים, יום ביומו, מקרבות ירי ברחובות הערים.
שינוי גישה
אבל לאחרונה יש חדשות טובות שכנראה לא שמעתם עליהן: מדינת ישראל קיבלה החלטה לשנות גישה מול הסדרת התיישבות הבדואים, ויתכן מאוד שכבר בשנים הקרובות נראה שינוי מגמה חיובי מאוד בשטח.
לפני כחודשיים עברה בממשלה החלטה משמעותית, שבעיקרה: הממשלה מפסיקה לרדוף אחרי בדואים אשר תובעים בעלות על קרקעות בנגב, במקום זאת, אותם תובעי הבעלות יתחילו לרדוף אחריה. החלטה זו סוללת את הדרך להסדרה של כ-150,000 בדואים ביישובי קבע עם תשתיות ראויות ותנאים מקובלים, ובמקביל להצלת שטחים עצומים בנגב מפלישה לא חוקית. זרעי השינוי שמתחילים לנבוט, יהפכו בעזרת ה' את הנגב לחבל ארץ פורח ומשגשג, כפי שראה בן גוריון בחזונו.
החלטת הממשלה שעברה ביוזמת השר עמיחי שיקלי הממונה על הרשות להסדרת הבדואים – "רפורמת הקווים הכחולים", מהווה משנה באופן דרמטי את כל מדיניות ההסדרה, ובמיוחד את מנגנון הפיצוי ל"תובעי הבעלות".
זמן קצוב שבו יוכלו תובעי הבעלות לחתום על הסכם
במסגרת התוכנית, ייקבע זמן קצוב שבו יוכלו תובעי הבעלות לחתום על הסכם בו הם מוותרים על התביעה, משחררים את הקרקע וזוכים לפיצוי בדמות מגרש בישוב חוקי ומענק כספי – אבל, וזהו אבל חשוב מאוד, הפיצויים יהיו מוגבלים בזמן: התובעים יקבלו את מלוא הפיצויים רק אם אכן יאפשרו לאחרים להתיישב בקרקע עליה הם תובעים בעלות בתוך תקופה מוסכמת.
אם לא יסכימו לפשרה וימשיכו למשוך את הזמן, השטח שבמחלוקת ייגרע מתחומי הישוב שבו הוא ממוקם ובאופן מידי ערך הקרקע ירד דרמטית, ופוטנציאל הרווח של התובעים יצלול. בפעם הראשונה מזה שנים, הזמן עובד לרעת תובעי הבעלות, ולא לטובתם. מי שיחליט לשתף פעולה בזמן – ירוויח. ומי שלא – יפסיד הכל. מדיניות חדשה זו הופכת את הקערה על פיה ותאפשר סוף סוף לכנס את תושבי הפזורה לשטחים הממתינים להם ביישובים המוסדרים ולהציל בפועל את אדמות הנגב.
יהודה קאפח הוא רכז דרום בתנועת רגבים
