דווקא כשהשכול מציף את המדינה, כשחדשות כואבות תופסות את כל תשומת הלב – יש אנשים שלא שוכחים. הם ממשיכים להגיע, להתקשר, לשלוח הודעה חמה, להעביר חיבוק – גם אם הוא עובר דרך מסך או מעבר לחלון. בתוך מציאות שבה כל אחד עסוק בהישרדות, יש מי שבוחר לראות את מי שנשאר מאחור. לא כדי לרחם – אלא כדי לזכור, לחבק, ולהיות כתף אמיתית למי שכואב לו כל השנה, לא רק כשהכאב מתפוצץ בחדשות
מאז שהוקמה עמותת "משפחה אחת", אנחנו מלווים אלפי משפחות שכולות ונפגעי טרור, והולכים איתם יד ביד במסע החיים המורכב. אבל דווקא בימים האלה – שבהם מדינה שלמה נמצאת במצב חירום – אנחנו עדים לפרק קשה במיוחד, שקט ובלתי מדובר: השכול בצל המלחמה.
המשפחות והפצועים שאנחנו מלווים רגילים לחיות את האובדן שלהן יום-יום, גם כשהעולם ממשיך הלאה. אבל במציאות הנוכחית – כשהשמים סגורים, הדרכים ריקות, והלב של כולנו מכווץ – הכאב הופך לבדידות כמעט בלתי אפשרית. אלמנים ואלמנות מבוגרים יושבים לבד בבית, בלי חיבוק, בלי יד על הכתף, בלי קפה של ניחומים. שבעה שמתנהלת ב"זום", או בכלל לא – זה לא משהו שאמור לקרות כאן.
אף אחד לא שוכח
אנחנו שומעים שוב ושוב את אותה שאלה שקטה מהמשפחות: "שכחו אותנו?" והאמת? אף אחד לא שוכח – אבל כולנו עסוקים בלהתמודד, לשרוד, לשמור על הילדים, לרוץ לממד. אין אשמים, יש רק מציאות קשה.
ועדיין – אסור לנו להשלים עם זה. דווקא עכשיו, כשהמדינה כולה מתכנסת לתוך עצמה, אנחנו צריכים לפקוח עיניים ולזכור את מי שנשאר מאחור. הטלפונים הפשוטים, ההודעות הקטנות, הביקורים המרוחקים דרך המרפסת – הם לפעמים ההבדל בין ייאוש לתקווה.
ב"משפחה אחת" אנחנו לא מפסיקים – לא משנה מה המצב. ממשיכים להיות שם, עם צוותים שמגיעים, עם תמיכה רגשית מרחוק, עם חיבוק – גם אם הוא דרך מסך. אבל זה לא מספיק. זה הזמן שכל אחת ואחד מאיתנו יזכור את המשפחות השכולות – גם כשקשה. במיוחד כשקשה.
כי שכול הוא כאב שאין לו סוף – אבל לבד, הוא הופך לפצע מדמם והתפקיד שלנו הוא להיות שם עבורם לחבק ולתמוך כמו משפחה אחת גדולה.
מינדי לוינגר היא רכזת משפחות עמותת "משפחה אחת"
