אני אמא שכולה.
עד לפני קצת יותר משנה הייתי ממש כמותכם, כאחד האדם. לא יכולתי לדמיין את מה שעומד לקרות. הבן שלי יצא למילואים לעשות מה שצריך וציפיתי שיחזור. יש לו בת שרק נולדה, אישה, חיים. אבל הוא לא חזר.
קברתי בן ואני נוגעת בשאול. כל יום אני קמה לתובנה הזאת. הסופיות והמוות נוכחים בחיי בעוצמה. זה מסע פסיכוטי בין דמיון למציאות., ומציאות שלי הילד שלי נוכח, חם מצחיק וקרוב. אני יכולה לשמוע אותו ולהרגיש, יכולה להריח אותו כמעט.
"עם זה אני קמה מדי בוקר"
אבל הוא איננו. הוא קבור בהר הרצל והגשם מחלחל על הגופה הקרה שנישקתי כשנפרדתי ממנו. הוא איבר מבשרי ונשמתי. איך אפשר להיפרד פתאום מילד שילדת והינקת וגידלת? חשבתי שכאב השכול הוא הפרידה והגעגוע לאדם קרוב, אבל זה לא רק זה אלא גם השלם שהתנפץ לי פתאום והתקווה שבסוף יהיה בסדר. זהו. עכשיו איבדתי גם אותה. וזה המוות הנוכח בחיי. עצמי ובשרי, ילדי אהובי מתכלה מתחת לאבן הגדולה. לחיים יש טעם של אדמה. עם זה אני קמה מדי בוקר, והחיים משום מה ממשיכים בעקשנות ובהתמדה.
אני משתדלת להיאחז בטוב – זכיתי שהוא נהרג במקום ולא סבל. זכיתי שהובא לקבר ישראל, מה שאינו מובן מאליו. זכיתי בקשר קרוב עם אהובתו אשתו, וזכיתי שיש לו בת ולי נכדה.
מעוז – נעים וקשוב שרואה את הטוב בכל סיטואציה
מעוז שלי, בני בכורי, היה איש מלא חיים, גבוה ויפה, כייפי ומצחיק אהוב ומוקף באוהבים. הוא היה מאד משמעותי בבית שלנו, האחים שלו העריצו את היצירתיות שלו, את התושייה והמזג. היה לכולם טוב בקרבתו. הוא היה אדם נעים וקשוב שרואה את הטוב בכל סיטואציה. חברים מהצוות סיפרו על כל מיני סיטואציות צבאיות, בהכשרה ובפעילות, כשכולם היו שבורים ומותשים אבל מעוז לא הפסיק לחייך. גם בעזה, כשלא היו מים או חשמל והם בקושי אכלו, הוא סיפר כמה טוב שם. כמה מוצלח הקפה של אונר"א, והקמח, והחומוס. הוא שכנע אותנו שטוב בעזה והאמנו לו.
"אני משתדלת להיאחז בטוב"
מעוז למד בישיבה שלש שנים לפני שהתגייס. הוא שירת שירות משמעותי כלוחם בדובדבן, התחתן וחזר ללמוד תורה בישיבה. הוא הספיק להיות אבא לטנא הקטנה שהייתה בת שלשה חודשים כשנהרג.
מעוז לא הלך בתלם. היו לו (כמו לרבים וטובים) קשיי קשב וריכוז ומה שלימדו בכיתה לא בהכרח נכלל בתחומי העניין שלו. הוא למד לבד מגדירי צמחים וציפורים, התעניין בגרמי השמיים ובהיסטוריה. עניינה אותו מפת הארץ שהוא הכיר על בוריה. כישורי הניווט שלו היו לאגדה כבר בחייו והאהבה הגדולה שלו לארץ התבטאה בטיולים ברגל ובאופנים. הוא אהב מאד לשיר שירי ארץ ישראל של פעם.
"מעוז לא הלך בתלם. למד לבד מגדירי צמחים וציפורים, התעניין בגרמי השמיים ובהיסטוריה. עניינה אותו מפת הארץ שהוא הכיר על בוריה והאהבה הגדולה שלו לארץ התבטאה בטיולים ברגל ובאופנים"
למעוז היו ידיים טובות, הוא היה צייר ושרבט גלופה לכל אירוע. הוא יצק לבית שלו את שביל הגישה, בנה את הפרגולה, ארונות המטבח, הספרייה והמיטה. הוא תיקן בעצמו את האופניים והאופנוע שלו. מעוז רכב גם על חד אופן וגלש בסנואובורד מידי שנה בחופשת הסקי המשפחתית בחו"ל.
"אני רואה את היופי בעם הנפלא שלנו"
קשה לתפוס את ההיעדר הפתאומי ואני מחפשת פשר לכאב. מעוז נהרג כשמסר נפשו על קידוש ה'. הוא עשה מעשה נאצל ואלטרואיסטי עבור כולנו, הוא נלחם ברשע כדי להביא אור. העובדה שמת גיבור, שמותו קשור בכלל ישראל ובאירוע גדול מאיתנו נותנת איזשהו טעם ומשמעות לצער. החיבוק מעם ישראל נותן לי כוח בדרך הקשה הזאת.
אני מתפללת שההקרבה של כל הלוחמים ומשפחותיהם לאורך כל תקופת המלחמה מקרבת את הגאולה. אני רואה את היופי בעם הנפלא שלנו, את הערבות ההדדית והעזרה מכל יהודי העולם, את ההתנדבויות והיוזמות הנפלאות, האכפתיות והשותפות. אני רואה את ההקרבה של הלוחמים, הרוח הגדולה שלהם והאמונה בצדקת הדרך וזה מפיח רוח גם בי. מרגש אותי להיות חלק מהעם שלנו.
אני מרימה עיניים לשמיים בתפילה: 'הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'. בתקווה שנזכה במהרה לשובם של כל החטופים, לניצחון והכרעת האויב ולגאולה קרובה. ובבניין ירושלים ננוחם.
צורית פניגשטיין היא אימו של רס"ר (מיל') מעוז פניגשטיין הי"ד שנפל בקרב בצפון רצועת עזה בדצמבר 2023. בן 25 היה במותו
