תושב ירושלים בן 36 נעצר שלשום (ד') לאחר ששלח מכתב לרב הראשי לשעבר, הרב יצחק יוסף, ובו ביקש להכריז על היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, "דין רודף" ולהתיר לו לרצוח אותה. במכתבו כתב: "הערב-רב מחללים שם שמיים בפעילותם נגד עולם התורה, אני מוכן להרוג את היועמ"שית אם אקבל על כך הסכמה משלושה זקני הדור. בלי הסכמה לא אעשה זאת".
צל של עבר מוכר
מאחורי המכתב הזה מסתתרת לא רק שנאה, אלא גם צל של עבר מוכר. האיום משמיע הד חוזר של הקצנה שכבר הובילה אותנו לאסון לאומי.
חשוב לעשות סדר: "דין רודף" איננו אידיאולוגיה פוליטית אלא כלל הלכתי. בהלכה, רודף הוא אדם שמתכוון לבצע מעשה כה חמור, כך שמותר למנוע ממנו לעשות את המעשה גם במחיר הריגתו.
הכלל ההלכתי נקבע כלפיי מי שמסכן את חיי חברו בשוגג או .במזיד, או שמנסה לאנוס. זהו מנגנון להצלת חיים, לא מניע לרצח.
כאן נוצר העיוות
העיוות מתחיל כש"דין רודף" יוצא מהקשרו. ברגע שהוא משמש לא לתיאור רודף ממשי אלא ליריב פוליטי או אידיאולוגי, כזה שעלול בראייה סובייקטיבית להצטייר כסיכון, הוא הופך מכלי הגנה למכשיר הסתה.
רצח רבין
יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, הצדיק את מעשיו בדיוק באותו מנגנון: מבחינתו, הסכמי אוסלו הפכו את רבין ל"רודף" שמסכן חיי יהודים – ולכן מותר, ואף חובה, להרוג אותו.
ה"יתרון" ההלכתי של דין רודף הוא שמי שפועל לפיו לא נזקק לבית דין. כל זמן שנמשכת הרדיפה, הפגיעה במי שמוגדר כרודף הופכת למותרת ולרצויה. כך, הלכה שנועדה להציל חיים נהפכת להצדקה לשפיכות דמים.
המציאות אמוציונלית אין ספק
כיום, שלושה עשורים אחרי רצח רבין, החברה הישראלית שוב נמצאת בסחרור. המציאות אמוציונלית, הכאב היומיומי שמגיע עם כל הודעה על חלל נוסף והצער על מצב החטופים משתקים. השיח הציבורי נעשה קיצוני, מפוצל, טעון בפחד, כעס וחוסר אמון.
עם הפילוג עלו וצפו שוב ושוב קולות קיצוניים שניסו לבצע מעשים נפשעים. כמו שאיימו על חייה של בהרב מיארה עלו בחודשים האחרונים גם איומים על חייו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל בכירים נוספים. איומי הרצח המזעזעים הם סימפטום של השיח הרעיל שמקיף אותנו מכל מקום.
סמפטום של מציאות שבה שכחנו איך נראה האחר שאנחנו כל כך שונאים, של מציאות שלימדה אותנו להסתכל על העולם במושגים של קורבן ותוקף. של התעלמות ממרכבויות, מקושי, מכאב אמיתי שנמצא בצד השני של המפה.
אז מה כן?
בתוך המציאות המבלבלת הזאת שכחנו שויכוח פוליטי הוא לגיטימי כשהוא תחום בגבולות ברורים. גבולות שהנחת היסוד שלהם היא שאף אחד מאזרחי המדינה לא יכול לקחת את החוק לידיים ולהחליט לעשות מה שהוא רוצה. גבולות שבמסגרתם יש מקום לשיח אמיתי, מכבד. גבולות שלא מאפשרים להגיע למצב שכל כך הרבה אנשים מרגישים איום על חייהם רק בגלל שלא מסכימים איתם.
הבשורות הטובות הן שיש לנו מה לעשות עם זה. השנאה הרי, חייבת בית גידול וההחלטה אם לאפשר אותו נמצאת בידיים שלנו.
אז בפעם הבאה שהחבר בעבודה עולה לכם על העצבים עם התפיסות המנותקות שלו ,תנסו רק לרגע, לנשום, להסתכל לו בעיניים ולראות את הכאב שהוא חווה אי שם בצד השני. לא רק למענו, למעננו.
גם ככה לשנוא עושה קמטים…
הלוואי ובאמת נכיל יותר אחד את השני. כל מילה מדויקת. תודה!