בליל שישי האחרון, קמה מלכות ישראל והתנערה מעפרה. מדינת ישראל, המעצמה האזורית (ואולי אף מעבר לכך), התגלתה במלוא עוזה. שוק ותדהמה אחזו לא רק ברחובות טהרן, אלא בכל רחבי המזרח התיכון. אומות אירופה, שאחזו ברפיון וניערו חוצנן מאחריותן להתמודדות עם אתגר הגרעין האיראני, החלו לנשום לרווחה.
האומה הזו, על שלל עוצמותיה, נולדה בהר סיני, במעמד ההתגלות האלוהית, שטבע בה יכולות בלתי מוסברות – אלוהיות. קשיחות ויכולת ספיגה מסמנים את למעלה מ-3,330 השנים שעברו על האומה מאז. התמודדות עם אתגרים לא פשוטים והרי גורל, שספק אם אומה כלשהי במהלך ההיסטוריה עברה, פקדו את עמנו – ואנחנו יכולנו להם.
לא אחת עמדנו בפני התפוררות ופיזור גיאוגרפי, שמשמעו טמיעה מוחלטת במשפחות העמים. אף אחד לא היה תמה אילו כך היה קורה, שהרי זהו הגורל ההיסטורי שפקד את מרבית העמים מאז ימי בראשית. מי יכול להצביע על היוונים המקוריים, או לזהות את בני מצרים הקדומים? מרבית העמים פשטו צורה ולבשו צורה מחודשת, עד כדי אי יכולת לזהות קשר בינן לבין אבותיהן הקדומים.
אך לא כן בעם ישראל. לשד חיותו לא נפסק, אם בגלות ערבות אסיה, או ביערות הנידחים של דרום אמריקה. רדיפות מתמשכות בצפון אפריקה או פרעות על בסיס קבוע באשכנז, רק חישלו את כושר העמידה של האומה ואפשרו לה גמישות ויכולת צמיחה מפתיעים.
חוסן היסטורי
גלות בית ראשון הייתה המאורע הקטסטרופלי הראשון שעבר על האומה. קדם לו, כמובן, פיצול הממלכות ומלחמות בין-שבטיות. חורבן היכל ה' – הגורם המאחד ויוצר הקוד האומתי כמקום פולחן וליכוד עממי – הוביל כמעט בכל מקרה מקביל היסטורי, לפירוק כל אומה לגורמים בלתי ניתנים לאיחוי, לעד.
לא כן בעם ישראל, שהצליח תוך עשרות שנים מועטות לשוב לארצו, להתלכד מחדש בבניית עיר הבירה ומקום הפולחן (גם אם לא בממדים הקודמים ובעוצמה שהיו רגילים לה). הדבר המפתיע הוא שעשה זאת לאו דווקא עם "שמנה וסלתא" מבניו, כי אם מדלת העם, ירודים מבחינה חברתית, בני נישואי תערובת, שחלקם אף לא ידעו את השפה העברית. ועם זאת, הם היו מסורים במסירות עילאית ל"רעיון הציוני", ונאבקו בשיניים בקשיי המקום והקרקע, האויבים, ויכולת הקיום הכלכלית.
הם האמינו שזה המקום בו הם צריכים לחיות את חייהם, לגדל את ילדיהם ולמות בו. היסוד העיקש הזה – האמונה העמוקה שקושרת את בני עמנו לארצנו – חלחלה על פני כל הדורות והופיעה באופן מופתי לקראת סוף המאה ה-19, עם ראשית מפעלם של חובבי ציון והרעיון הציוני המודרני, שלמרות חדשנותו, יסודותיו מונחים כבר באותו מעמד היסטורי שעשה אותנו לעם: מעמד הר סיני.
שיבת ציון המודרנית
בגלות בית שני, ועוד יותר בחורבן ובהרס העצום שבא לאחר מרד בר כוכבא, שלווה בהפיכת הארץ כמעט לשממה פיזית ורוחנית צורמת, ובניקויה מיהודים לשנות דור – ניתן היה לחשוב שאבדה זיקת העם לארצו, לעד. עולי רגל יהודים ונוסעים נוצרים ומוסלמים, מטיבים לתאר את דלות ועליבות היישוב היהודי בארץ לאורך ימי הביניים. וכך למשל כותב הרמב"ן באיגרת לבנו בשנת 1267, שעה שבא לירושלים:
"ומה אגיד לך בעניין הארץ, כי גדול השיממון והחורבן. וככל אשר אמרו הנביאים, 'שממה מאין יושב' (ירמיה ב, טו). וירושלים היא החרבה מכולן. אבל גם בזה היא נאה, וכבר אמר החכם: 'ועל חורבותיה אני קמה'. ומצאנו בירושלים שני יהודים צבעים, והם קונים מהשליטים את הצמר הנצבע. והם מעטים, והעניין קשה להם."
על רקע האמור, המפעל הציוני, שיבת ציון המודרנית, ובעיקר בניין הארץ וביצורה והפיכת מדינת ישראל למעצמה, היא בגדר נס חי ובלתי מוסבר. האינטנסיביות ו"קפיצת הדרך" שהפכה את מדינת ישראל למה שהיא ב-77 שנות קיומה שבו היא חוותה קפיצת-זמן לאומית – קפיצה אקספוננציאלית. הגידול המספרי מ-650,000 יהודים בשנת 1948, ללמעלה מ-8,000,000 כיום, מלווה בבניין ובביצור הארץ, בהצבת המדינה בחזית הטכנולוגיה והמחקר, עם צבא עוצמתי ובעל יכולות פנטסטיות, השמורות לצבאות מעטים בעולם.
"הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", אך הגויים מתחשבים בו בכל החזיתות התחרותיות והמתפתחות – אם בעולמות המחקר והרפואה המתקדמת, או בפיתוחים טכנולוגיים צבאיים ואזרחיים ייחודיים, כמו גם ביצירות בתחומי הדעת, הספרות והידע האנושי העולמי. למתבונן מן החלל החיצון, נדמה כי האומה הזו לא נולדה מחדש רק לפני כמה עשרות שנים, אלא היא יציבה וממשיכה יסודות עמוקים בני אלפי שנים – כאלה שהעניקו לעולם המודרני והמתפתח את סגולותיו ונטעו בו את יכולת היצירה המופלאה שלו.
התנערות וקימה מחדש
את כל אלה ביקשה ממלכת הרשע השיעית-איראנית (על שלוחותיה וסייעניה האנטישמיים בלבנון, סוריה, עזה, יו"ש, עיראק ותימן) למחוק ולהשמיד מעל פני האנושות, במחי פצצות אטום ועשרות אלפי טילים בליסטיים.
האומה הזו, שנדמתה להיות חלושה ופגיעה לאחר מאורעות ה-7 באוקטובר, התנערה מאבק וחלודה וגילתה מחדש את העוצמות הנהדרות הטמונות בתוכה. "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" הפך מפראזה מקראית היסטורית, למשוואת פעולה אקטיבית המחוללת פלאים בכל תחום ושטח ומכה את אויבנו מכה אחת אפיים ארצה.
העם שקם מאפר ועפר לאחר השואה הנוראה רק לפני 80 שנה, שגלה מארצו פעם אחר פעם והיא נותרה בשיממונה כמעט 2,000 שנה. האומה שכמעט אבדה לעד במסעי הצלב, ברדיפות המוואחידון המוסלמים בצפון אפריקה וספרד, שחרב אויביו הונפה עליו כמעט מדי יום בכל מקום בו ביקשו לעצמם מקום מפלט – חזר בעזרת השם לשורשיו העמוקים והעצומים שניטעו בו מאז יציאת מצרים ובמעמד הר סיני. הוא מקים בימים היסטוריים אלה – במאבק הרואי – את מלכות ישראל השלישית. לעד.
מיכאל שפרבר הוא עו"ד
