ממלכת החשמונאים, הממלכה העברית העצמאית היחידה שקדמה למדינת ישראל (למעט תקופת שלטונו הקצרה של בר כוכבא) – שרדה בעצמאותה 80 שנה בקירוב. שמעון התרסי, הוא שמעון החשמונאי בנו של מתתיהו, עלה לשלטון בשנת 143 לפני הספירה ובתוך פרק זמן קצר מחסל את כל שאריות סממני השליטה היוונית (הסלאוקית) בארץ ומבסס ריבונות מדינית ותרבותית.
צאצאיו ויורשיו (יוחנן ואח"כ אריסטובולוס השני והורקנוס השני) מדרדרים את מצב האומה וחירותה ובשל "מלחמות היהודים" הפנימיות ביניהם, קוראים לעזרת הרומאים ומובילים להתערבות זרה שסופה קריסת העצמאות ולקיצה בשנת 63 לפנה"ס, עם כיבוש פומפיוס הרומאי את ירושלים.
מדינתו האהובה נתונה בפרק זמן קיומי מקביל המתקרב לשנת ה-80 שלה. הנתון ההיסטורי על ממכלת החשמונאים, לצד התמודדות עם אתגרי פנים וחוץ משמעותיים והרי גורל – מחייבים אותנו לשאול האם סכנת הקריסה (חלילה) למדינת ישראל מרחפת מעל ראשנו וכיצד עלינו ללמוד מטעויות העבר.
"אומות רבות לא קרסו בעקבות כיבוש חיצוני, אלא משום שהן איבדו את אחדותן הפנימית"
ההיסטוריה של אומות ותרבויות שופכת אור על רעיון עמוק ומטריד – הסכנה האמיתית לקיומה של אומה לא טמונה רק באיומים חיצוניים, אלא בהתפוררות פנימית. בעשרות השנים האחרונות, החברה הישראלית עומדת בפני אתגרים פנימיים רבים שעשויים לערער את יסודות החברה ולסכן את יציבותה בטווח הארוך.
כאשר אנו בוחנים את הלקחים שהשאירו לנו הציוויליזציות הקודמות, אנו רואים שוב ושוב את אותו דפוס: אומות רבות לא קרסו בעקבות כיבוש חיצוני, אלא משום שהן איבדו את אחדותן הפנימית – את הערכים המשותפים, את האמון במוסדות המדינה ואת יכולת ההתמודדות עם מחלוקות פנימיות.
לשמור על חוסן פנימי
לאור זאת, הקריאה שלנו היום צריכה להיות לגייס את כל מאמצינו לשמירה על חוסן פנימי, דווקא כדי להימנע מקריסת האומה. הלקח המשמעותי והבולט מההיסטוריה – התפוררות פנימית קודמת ומשפיעה הרבה לפני כל קריסה חיצונית.
במהלך המאה ה-5 לספירה, האימפריה הרומית, אחת האימפריות הגדולות והחזקות בתולדות האנושות, נפלה טכנית מול השטף של פלישות הברברים. אך האם הפלישות החיצוניות היו הסיבה האמיתית לקריסתה? אדוארד גיבון, ההיסטוריון הבריטי המפורסם בן המאה ה – 18, טוען בספרו "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומית" כי הסיבה העמוקה לקריסת האימפריה הרומית הייתה התפוררות פנימית ולא האיומים החיצוניים.
כאשר חברה מאבדת את תחושת האחדות, היא הופכת לפגיעה בפני אויבים מבחוץ
גיבון טוען כי כאשר האימפריה איבדה את ערכיה הפנימיים, את יושרתה המוסרית ואת כוח רצונה, היא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם האתגרים החיצוניים. המאבק הפנימי, השחיתות השלטונית והחולשה החברתית היו אלו שהובילו לירידה ההדרגתית ולסוף המר. "הקִרבה לחורבן לא התבטאה בזעזוע חיצוני, אלא בייאוש פנימי" הוא כותב ומזכיר לנו כי כאשר חברה מאבדת את תחושת האחדות, היא הופכת לפגיעה בפני אויבים מבחוץ.
בממלכת החשמונאים, אשר שגשגה במאה ה-2 לפנה"ס, השלטון היה מוצלח ויציב במשך דור או שניים. עם זאת, כאשר הצמיחה הפוליטית והצבאית של הממלכה הייתה בשיאה, חלה התפוררות פנימית קשה שהביאה בסופו של דבר לקריסת הממלכה. הממלכה החשמונאית, שהתאגדה סביב אידיאולוגיה דתית וניצחון צבאי, החלה להתפצל עם הזמן בין קבוצות שונות. מאבקי ירושה, שליטים מושחתים וחוסר היכולת לשמור על אחדות הובילו את הממלכה לבקש עזרה מרומא, ובכך לאבד את עצמאותה במו ידיה ובאופן המזכיר התאבדות.
הסיפור הזה, שהתרחש מאות שנים לפני קיסרי רומא, מהדהד את אחת הבעיות הגדולות ביותר של מדינה – כאשר אינטרסים פנימיים, חוסר הסכמה והעדר חזון משותף גורמים לירידה במרקם החברתי ולקריסת האחדות הלאומית. כפי שנאמר בתלמוד הבבלי (יומא ט/ב): אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים.
אין ספק כי הסיבה האמיתית לחורבן בית המקדש השני לא הייתה רק הכיבוש הרומאי, אלא ההתפוררות הפנימית שהתרחשה בעם ישראל, במיוחד שנאה ושסעים פנימיים, שלא הותירו מקום לשיתוף פעולה ולכוח לאומי מאוחד ואפשרו את הכיבוש הרומאי.
האתגרים בחברה הישראלית
החברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים פנימיים גדולים, שמזכירים את ההתפוררות הפנימית שהתרחשה בממלכות קודמות. בעשורים האחרונים אנו רואים התלקחות של מחלוקות פוליטיות ודתיות, המעמיקות את הסדקים בתוך החברה הישראלית. המתח בין דתיים לחילונים, בין ימין לשמאל, בין המרכז לפריפריה – כל אלה יוצרים קרעים עמוקים במדינה, וגורמים לאובדן האחדות הלאומית שכה דרושה כדי לשמור על יציבותה של מדינת ישראל.
בישראל של היום, הקיטוב הפוליטי מעולם לא היה כה חד – ולא רק במערכת הפוליטית. המחלוקות המעמיקות במערכת המשפט, בצה"ל, בתקשורת, ברחוב הישראלי ובאורח החיים הישראלי גורמות לפיצול של החברה למחנות עוינים. אלו לא רק מאבקים בין מפלגות, אלא מאבקים אידיאולוגיים שמערערים את הבסיס שעליו נבנתה החברה הישראלית – האמונה במוסדות המדינה וביכולת לשמור על יציבותה. האיבה והניכור בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, מלווים בארס ובדם רע ועשויים להוביל לקריסת האמון במוסדות המדינה, ולסכנה אמיתית לגבי המשך קיומה של מדינה מאוחדת.
"עלינו להימנע משנאה פנימית, לשאוף לאחדות ולא לאבד את הערכים המוסריים והחוקיים שמחזיקים אותנו"
כפי שמלמדים אותנו הציוויליזציות העתיקות וההוגים המודרניים, יש לשמור על חוסן פנימי כדי להימנע מהתפוררות. חברה שנפגעת מבפנים – שחסרה בה האחדות, שמנתצת את הערכים המוסריים שלה, מתפצלת למגזריות מסוכנת, ושהקבוצות המרכיבות אותה אינן מצליחות למצוא מכנה משותף – תמצא את עצמה בסכנה קיומית. מדינת ישראל, בדיוק כמו כל אומה אחרת, יכולה להתמודד עם אתגרים חיצוניים רבים, אך אם לא תדע לשמור על יציבות פנימית, האיום האמיתי יגיע דווקא מהתפרקותה של החברה מבפנים.
עלינו להימנע משנאה פנימית, לשאוף לאחדות ולא לאבד את הערכים המוסריים והחוקיים שמחזיקים אותנו. חברה שנקרעת מבפנים לא תוכל להחזיק מעמד לאורך זמן, גם אם היא עומדת מול אויבים חיצוניים. אנו חייבים ללמוד מהעבר, להבין את חשיבותם של ערכים משותפים, דיאלוג פנימי, ושמירה על האחדות הלאומית, ובכך להבטיח את יציבותה של מדינת ישראל לדורות הבאים.
מיכאל שפרבר הוא עורך דין
