בספרם "בין ייהוד לאיבוד הגליל, המקרה של נצרת־עלית בשנים 1956־2016", כתבו הדמוגרפים ארנון סופר וניקולא יוזגוף־אורבך כי הניסיון לייהד את הגליל, בין השאר באמצעות נצרת עילית שעם השנים הפכה לנוף הגליל, נכשל.
"החששות של ישראל מאיבוד הרוב בחבלי הארץ השונים אינם פרנויה לאומית", כתבו השניים והוסיפו כי "הם נשענים על ניסיון בינלאומי שמיעוטים רצו להיפרד ממדינת האם, בעוד אוכלוסיית הרוב ישבה ברובה במרכז. הכרזות חד־צדדיות על עצמאות מאפיינות את קטלוניה שבספרד, סקוטלנד באי הבריטי וקוויבק בקנדה".
מדובר בתחזית קודרת של שני הדמוגרפים שרק התעצמה עם ההתבססות הערבית בגליל שהחריפה מאז נכתב המחקר, במיוחד בקרב תושבי המרחב הכפרי, או בשמם המקורי – תושבי המצפים. בשנת 1979 נהגתה תכנית רחבה להקמת יישובים יהודים בגליל בשם "תכנית המצפים" שכללה הקמת מספר גדול של יישובים יהודים קטנים במטרה שאלה יתפתחו עם השנים ויגדילו את כמות היהודים בגליל.
אך אם חלילה תתקיים התחזיר שת סופר והגליל אכן ייהפך לאזור אוטונומי ערבי, זו לא תהיה בעיה בלעדית של המצפים, אלא סכנה להמשך קיומו של הגליל וקיומה של המדינה כולה. תושבי המצפים עלו לגליל בראשית שנות ה-80 מתוך אידיאל של "ייהוד הגליל", ועליהם לשוב ולחדש את החזון הזה.
ייהוד הגליל אמור להיות בבת עיניהם, מאחר שיישוביהם הולכים ונעשים בתי אבות. שומות הקרקע ליהודים, הגבוהות עשרות מונים מאלו שנקבעות לערבים, יצרו מצב שבו הבנים הממשיכים אינם יכולים לרכוש מגרשים לבנייה, והעוול והאפליה זועקים לשמיים. דא־עקא, שרק העוול והאפליה זועקים. תושבי המצפים, שרבים מהם דוגלים בעמדות שמאל, אינם משמיעים את קולם, מחשש שמא יתויגו כגזענים.
להפוך את המגמה
אולם ליהודי הגליל יש אפשרות להפוך את המגמה הזו. מציאות זו מחייבת את תושבי המצפים לחשב מסלול מחדש. לדוגמה, הם יכולים לבוא אל הממשלה בהצעה, או אפילו בדרישה, להגדיר את ההתיישבות היהודית כ"תצפית קדמית", כפי שהציע יגאל אלון ב־1959 בספרו "מסך של חול", שבה נוסף על תפקידם המקורי כשומרי אדמות הלאום, גם חלק מתוכנית הגנה מרחבית.
יש לציין ולהדגיש נקודה נוספת והיא שעיבוי האוכלוסייה במרחב הכפרי (המצפים) לבדו, ככל שיתרחש, לא יוכל להציל את הגליל. הממשלה נדרשת לעודד ולתמרץ יהודים להתגורר בערים כמו כרמיאל, נוף הגליל מחד גיסא, ולבלום את המגמה המסוכנת שמתרחשת בהן של הגירה פנימית ערבית מאידך גיסא.
חשוב להבין ולהדגיש כי ההתיישבות העירונית היא זו שיכולה לבסס את הנוכחות היהודית בארץ ישראל בכלל ובגליל בפרט. זאת כפי שכתב משה סמילנסקי "לא דגניה תגאל את הארץ ולא דגניה תצפף את הישוב, ע"י מושבים כעין גנים אשר יצמחו לצדה, כי אם פתח תקווה קפיטליסטית". הגיע הזמן לחזור למושג ייהוד הגליל ולא רק כסיסמא אלא כמציאות בשטח.
ד"ר יהודה שלם הוא סגן יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי בנושא ההתיישבות בגליל ומחבר הספר "עוז לתמורה – עמוס עוז מכשף השבט"
