לאחרונה ביקרתי לצד חבריי לחוג הפרופסורים לחוסן לאומי בארבע חוות בודדים בשומרון ומשעתי את הדרכתו של השר לשעבר ואיש ההתיישבות אורי אריאל. השורה התחתונה מאוד פשוטה וברורה – בשנים האחרונות, 82 חוות בהיקף של 700 אלף דונם השיבו את חבלי הארץ ביהודה ושומרון לבעליהם, למדינת ישראל.
אנשי החוות ידעו לספר לנו על רצונם להקים עוד ועוד חוות דומות כדי לחלוש על עוד ועוד שטחים השייכים למדינת ישראל, ולנו כתושביה. לפי קצב ההתפתחו הנוכחי, סביר להעריך שבשנה הבאה נחצה את רף 100 החוות ובהתאם, יותר ויותר יהודים נמרצים, חלוצות וחלוצים, ברחבי יהודה ושומרון ישמרו על אדמותינו.
נס גלוי
אך כיצד מתרחש הנס הגלוי הזה? ובכן, צעירות וצעירים, חלקם הגדול בעלי משפחות, עוסקים בחקלאות ממש כמו אבותינו: רועים עדרי צאן ונעים במרחב ועל הדרך (פשוטו כמשמעו) מביאים לידי ביטוי שליטה יהודית בשטח, או במילה אחת שמעט נשכחה – ריבונות.
אין צורך לומר – אפרופו ליקוי המאורות שאנו חווים במערכות המדינה – שהמוסדות הרשמיים כמעט ולא מסייעים לחוות. להט החרב המדינית המתהפכת מטילה מוראה על מקבלי ההחלטות, והתוצאה היא, למשל, שאותם חקלאים צעירים, רובם ככולם יושבים על אדמות מדינה בשטחי C, נאלצים לשלם על מים פי שישה מחקלאי שהתמזל מזלו לשבת "בצד הנכון" של "הקו הקדוש".
במבט היסטורי
במבט היסטורי רחב מעט יותר, החוות הללו ממשיכות את פתח-תקווה, ראש פינה, דגניה, כנרת, תל-חי ועוד. אז, כמו היום, חלוצות וחלוצים שהיטיבו לראות מהמפקפקים הצליחו לתקוע יתד ויכלו לתנאי שטח, שכנים זוממים ושלטון עוין.
כשם שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, כך היה גם בתולדות הציונות: אחרי החלוצים הגיעו הממשיכים – פתח-תקווה הפכה לעיר, דגניה למוקד של אזור התיישבות צפוף וההמשך ידוע. כך היה וכך גם יהיה – אחרי חלוצי החוות יבואו המונים לאזור יהודה ושומרון, וארץ-ישראל תחזור להיות מקום מושבו של העם היהודי.
לטוענים כי חלוצי החוות מקדמים בפועל מדינה דו לאומית, נאמר שהגיע הזמן להפנים את עובדות חיים יסודיות ביותר: ההתנגדות הערבית להתיישבות היהודית גורפת ואין היא מכירה בשום "קו", לא "ירוק" ולא "סגול" ולא "שחור". כך היה ב-1878 וכך גם כיום.
ההתיישבות
עצם המחשבה כי התיישבות היא מכשול לשלום היא עמדה מופרכת, אנטי-מוסרית ואף גזענית. הציונות באה לפתור את השאלה היהודית ולא את השאלה הפלסטינית, ועל השאלה הפלסטינית יתכבדו הפלסטינים ויתנו את התשובה הקונסטרוקטיבית שלהם.
אין צורך לומר את הדברים הידועים לכל ישראלי – הארץ הזו היא דו-לאומית דה-פקטו. ככל שמכבדים את הארץ היא מכבדת בחזרה את היושבים עליה. כשם שיהודים ולא-יהודים חיים בשלום בגליל ובחיפה, הם יכולים לעשות זאת גם ביהודה ובשומרון.
ומה בדבר המענה המדיני לרצון הפלסטיני בהגדרה עצמית? ובכן, כשיחליטו הערבים בכלל והפלסטינים בפרט לכבד את זכות העם היהודי על ובארץ ישראל כולה, ממילא יפרוץ' השלום. עד אז, אם היהודים חפצי קיום, אין להם אלא להמשיך ולקיים את הפסוק "ופרצת ופרצת", כי בניגוד לפלסטינים, פריצה אצל יהודים משמעותה חיים ושגשוג.
פרופ' אודי מנור הוא היסטוריון וחבר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי
