אלה ואויה, המוכרת בכינויה "קפטן אלה", היא קצינה בצה"ל בדרגת רב-סרן. בתפקידה הנוכחי היא משמשת כראש מדור תקשורת ערבית וסגנית דובר צה"ל לעולם הערבי. היא נולדה בקלנסווה למשפחה מוסלמית. היא בעלת תואר ראשון בתקשורת, אותו סיימה בהצטיינות, וכן תואר שני בהצטיינות בממשל ושיווק פוליטי. אתמול (ו') היא פרסמה פוסט חשוף בחשבון הפייסבוק שלה.
"למה אני מרגישה אחרת?"
תחילה סיפרה על העיר בשרון, קלנסווה, שבה נולדה, "כשעוד קראו לה כפר". וכך היא כתבה: "רחובות של בוץ, בתים נמוכים, כולם מכירים את כולם. בית קטן, משפחה של שבע נפשות. ההורים שלי היו אנשים פשוטים. אבא חקלאי, מגדל תותים עם ידיים עייפות ולב גדול. אמא, בתחילה עובדת סוציאלית, אחר כך עזרה לו בשדות. לבסוף ניקתה בתים של אחרים, אבל שמרה את שלנו נקי עד כדי כבוד".
"הם התפללו חמש פעמים ביום. הבית היה עטוף בשטיחים, בריח תה עם נענע, ובשקט שלא שאל יותר מדי שאלות. רק אני לא התאמצתי להתאים. תמיד הסתכלתי סביב ושאלתי. למה כולם חושבים אותו דבר? למה יש חוקים שאני לא מבינה? למה אני מרגישה אחרת?", תהתה.
"אף אחת מההגדרות האלה לא הרגישה לי כמו בית"
כשהיתה בת 12 פרצה האינתיפאדה השנייה. "בערבים היינו רואים אלג׳זירה. אני הייתי צמודה למסך, עוקבת אחרי הדיווחים של שירין אבו עאקלה. אז שמתי לב שהצללים על הקיר כולם באים מאותו כיוון – הצבא הרג, הכיבוש השמיד. ולא היה שם אף צד אחר. ואני, ילדה אחת מקלנסווה, התחילה לשאול: למה? ומי התחיל? ומה אם גם בצד ההוא יש כאב?".
אלה לא העזה לשאול בקול. אז היא כתבה. "מילים במחברת ירוקה, שורות קצרות של מחשבות. אני לא יודעת אם פחדתי יותר מהתשובות או מהשאלות עצמן, אבל הרגשתי שהן פורצות משהו בי. החברה כינתה אותי בכל מיני הגדרות – ערבייה, מוסלמית, פלסטינית, ערבייה ישראלית, ערבי 48. אבל אף אחת מההגדרות האלה לא הרגישה לי כמו בית".
חלפו ארבע שנים, ובגיל 16 קיבלה אלה תעודת זהות כחולה. "כתוב שם: 'ישראלית'. רעדתי! לא מפחד – מהקלה. בפעם הראשונה, מישהו שם לי תווית שהרגישה קרובה למשהו אמיתי. לא פוליטי, לא אידיאולוגי – פשוט שייכות פיזית. לאדמה הזו שאני הולכת עליה, לרחוב הזה שאני חוצה כל יום".
"ראיתי את האור"
בגיל 19 החליטה ללמוד תקשורת. אלה רצתה להראות לעולם את הצד השני, שלא שודר. באותה שנה גם שינתה את שמה. "הפכתי ל'אלה'. לא עוד שם שנבחר בשבילי, אלא שם שאני בחרתי בעצמי. שיער קצר, בלי חיג׳אב, דירה קטנה – והתחלה מחדש. כאילו יצאתי מהמערה, ראיתי את האור, ועכשיו אני לא מוכנה לשוב פנימה".
כשהתגייסה לצבא, עשתה את זה בשקט. "זה לא היה רק שירות – זו הייתה הצהרה. שאני שייכת, שאני בוחרת, שאני לא מתנצלת. הגעתי לדובר צה”ל. לא לוחמת עם רובה – אלא לוחמת במילים. מול מצלמה, מול עיתונאים, מול עצמי. לאט לאט, הפכתי לקצינה. הגעתי למסך. הפנים שלי דיברו לעולם. וכל פעם שעמדתי מול מצלמה, הרגשתי את הילדה בת ה־12 עומדת מאחורי. מחייכת. אומרת לי: 'ידעת'".
"זה לא גם וגם. זו אני"
בפוסט, הזכירה אלה שהיו לה בדרך קשיים, כעסים, השמצות וגם שנאה. "עם זאת, ראיתי את העיניים של אמא בוהקות כשאמרתי משפט בטלוויזיה בערבית נקייה, גאה, אמיצה".
"היו זיכרונות שלא עזבו. שדה התותים, שבו אבא שתל בידיים פצועות את מה שגידל אותי. חדר עם חמישה ילדים, שבו לימדתי את עצמי לחלום על מקום שבו יש מקום רק לי. החיוך בתמונה ההיא, ג׳ינס קצר, צבעוני, קיר בטון מאחור, גינה קטנה. וכל זיכרון כזה – לא היה נוסטלגיה. היה אבן יסוד. כששאלו איך זה להיות גם וגם. עניתי: זה לא גם וגם. זו אני".
"וככל שהעמקתי – הבנתי שהמערה שלי לא הייתה רק מקום. היא הייתה תפיסה. והאור? לא תמיד מסנוור. לפעמים הוא פשוט אומר לך: מותר לך להיות את. מותר לך לבחור את שמך, את אמונתך, את דרכך, את לבך".
"צאו. תעזו. יש אור בחוץ. והוא מחכה לכם"
השנים חלפו והיום כשאלה עוצרת היא מבינה שזה לא היה מסע כדי לשכנע מישהו. "זה היה מסע כדי לא לאבד את עצמי. כדי להמציא אותי מחדש, בלי לפחד. כדי להרים לפיד קטן, שיאיר למי שעוד מפחד ללכת. כי יש כאלה. הרבה. ואני רוצה להגיד להם: צאו. תעזו. יש אור בחוץ. והוא מחכה לכם".
"כי ילדה אחת, פעם, יצאה ממערה. ומהרגע שראתה את האור – היא סירבה לכבות אותו".
וידאו שפרסמה אלה היום. צפו:
"עצה לכל צעיר פלסטיני ששוקל לשאת נשק: אתה לא תהיה גיבור… אתה תהיה קורבן. לפני שאתה מסכן את חייך, תקשיב לי".
نصيحة لكل شاب فلسطيني بيفكّر يحمل سلاح:
مش رح تكون بطل… رح تكون ضحية.
قبل ما تغامر بحياتك، اسمعني للأخير. pic.twitter.com/t8tEy3Dmb1— كابتن إيلا Captain Ella (@CaptainElla1) May 24, 2025
כל הכבוד לך.המון הצלחה בהכל ותמיד