300 ימים חלפו מאז בוקר שמחת תורה, ה-7 באוקטובר, כאשר מחבלי חמאס החלו במתקפת פתע רצחנית על ישראל, ופתחו על רצועת עזה את שערי הגיהנום. באותו היום, מעט לאחר הכרזתו הזכורה של ראש הממשלה נתניהו כי "אנחנו במלחמה. לא במבצע, לא בסבבים – מלחמה.", ניתן למלחמה הכינוי הזמני 'חרבות ברזל'. ספק אם מישהו חשב אז שהכינוי יוותר במקומו גם 300 ימים לאחר מכן, או יתרה מכך – שהמלחמה תימשך גם 300 ימים לאחר מכן (עבדכם הנאמן, לדוגמה, הימר כמה ימים לאחר מכן שהמלחמה תארך לא יותר מחודשיים). זוהי הארוכה שבמלחמות ישראל מאז מלחמת השחרור, ובמובנים רבים גם הקשה והמאתגרת שבהם. ואף על פי כן, ישנם הישגים – הישגים גדולים ומשמעותיים, שהשלכותיהם ישפיעו רבות על המציאות מכאן ואילך, ומשנות את פני ההיסטוריה. נמנה כעת כמה מהישגים אלה, במלאות 300 ימים למלחמה.
החלשת חמאס
חמאס הוא כבר לא מה שהיה, וגם לא יישוב להיות מה שהיה, אפילו לו ירצה; רמת הנזק שנגרם לארגון עולה עשרות מונים על כל מה שהוא חווה עד כה מצד ישראל, ושיקום פנימי הופך למשימה קשה יותר ויותר. חלק משמעותי מרשת המנהרות של חמאס ברצועה הושמד, וכך גם רבים ממבניו ותשתיותיו; יותר מחצי מן המחבלים הפעילים בארגון (מעל 20 אלף) נהרגו, נפצעו או נלקחו בשבי; בכיריו מחוסלים בקצב איטי אך בטוח, כאשר רק בחודש האחרון חוסלו מוחמד דף ואסמאעיל הניה, שניים מהגורמים הבכירים ביותר בארגון. ישראל שולטת בשטח רב בתוך הרצועה, כולל מסדרון נצרים (החוצה אותה לשניים) וציר פילדלפי (המונע הברחות ממצרים), ובכך מונע מחמאס ליצור שליטה אפקטיבית בשטח. הפגיעה ניכרת ביותר במערך הרקטי של חמאס, אשר דולל כמעט לחלוטין וכבר כמעט ולא מאיים על ישראל; ההגנה האווירית של ישראל יכולה להיפנות כמעט במלואה לחזיתות האחרות.
אגרסיביות ישראלית
ישראל איבדה הרבה מהחשש שלה בפני העולם ובפני אויביה. הדבר ניכר במיוחד בהחלטה על ביצוע הפעולה ברפיח כנגד לחץ בינלאומי כביר – ובמידה רבה, עצם הימשכות המלחמה למרות הביקורת העולמית הגוברת. ישראל תוקפת בתימן, בביירות, בטהרן – ובכל מקום בו נמצאים אויביה. כמובן שהיא איננה תוקפת תמיד ואיננה מחרחרת מלחמה – אך במצבים נצרכים, ישראל לא מהססת כבר לפעול בהתאם לאינטרסים שלה. במידה רבה, אולי התחושה היא שכבר אין לנו הרבה מה להפסיד – וגם כי זו הגישה הנכונה לשמור על הקיום במזרח התיכון.
הסיבולת הישראלית
מי חשב שאוכלוסיית ישראל, אוכלוסייה מערבית מדושנת-עונג ובעלת רגישות להרוגים, תצליח לצלוח מלחמה כה ממושכת? המילואימניקים ממשיכים לבוא בהמוניהם, גופי הסיוע וההתנדבות ממשיכים לפמפם במלוא המרץ, וחשוב מכל – רוב החברה הישראלית תומכת במלחמה ומבינים את הצורך שבה, גם אם יש מחלוקות קשות על צורת ניהולה ועל סדרי עדיפויות פנימיים. גם האחדות הפנימית נשמרת במידה רבה, למרות ההבלטה של קיצוניים משני הצדדים בשיח הציבורי ובפוליטיקה – וברחוב הישראלי ניכרת עדיין תחושת ערבות, אחריות של נשיאה בעול, והבנה כי אנו חיים בתקופה היסטורית בה מעשנו ייבחנו בקפידה.
מניעת אסונות
בינתיים, ישראל הצליחה להימנע היטב מתרחישי אימים שנשמעו בתחילת המלחמה: הכלכלה הישראלית עודנה מתפקדת כראוי, ומצליחה לשאת על כתפיה את עומס המלחמה; ברצועת עזה, על אף האיומים החוזרים והנשנים, טרם התחולל משבר הומניטרי של ממש, שיצדיק מעורבות בינלאומית; העולם לא פנה נגדנו, ומדינות רבות עדיין משתפות עמנו פעולה, צבאית וכלכלית; נותרנו חלק ממשפחת העמים, כפי שמתבטא באולימפיאדה המתקיימת בימים אלה; אויבינו, על אף איומיהם, טרם הגיעו למצב של 'אחדות זירות' ופגיעה משמעותית בישראל; ערביי ישראל שומרים על שקט, וערביי יו"ש אינם מתקוממים; לא התחולל גל בריחה / ירידה / עזיבה משמעותי ; ורשויות אכיפת החוק עדיין מתפקדות. הדבר לא מהווה ערובה לכך שדברים שכאלה לא יקרו, אך לבינתיים – אנחנו במצב לא רע.
מבט אל העתיד
ההבנה החשובה ביותר, לאחר 300 ימי מלחמה, היא שיש עוד שלבים רבים לפנינו. חמאס צריך להתמוטט סופית; החטופים הנותרים צריכים לשוב לביתם; וצריך לטפל גם בחזית הצפונית, ולרסן את החזיתות המרוחקות (איראן ותימן) – כאשר ישנה הבנה כי מדובר בעניין קיומי ולא פריבילגי. לפנינו עוד כברת דרך, והיא לא תהיה פשוטה, אך לאחר 300 ימי מלחמה, הסיבולת הישראלית התרגלה, והסבלנות הישראלית לא פקעה. תושבי ישראל עומדים מול המציאות ועיניהם אל העתיד, אגרופיהם קפוצים ועיניהם מלאי נחישות. עוד יבואו ימים יפים מאלה, ואנו נעבוד קשה, ונעבור כעת את מה שצריך לעבור, כדי להביאם.
