עשרה חודשים שתושבי הצפון מפונים מבתיהם, ולעיתים נראה כי אין לדבר סוף. אך גם במציאות קשה כעין זו ואולי דווקא במציאות כזו, עוצמותיה של החברה הישראלית מתגלות במלוא הדרן.
הכרת הטוב
שלמה סאלם, חבר כיתת כוננות, נמצא בשלומי כבר עשרה חודשים. בשיחה איתנו הוא מספר על כך שתושבים רבים רוצים לחזור לביתם למרות המצב ושרבים כבר חזרו: "כרגע, אני יכול להגיד לך שאנחנו עומדים על כ-1,500 תושבים שחזרו מאלה שפונו לבתי המלון".
מה גורם להם לחזור? הרי המצב עדיין מסוכן
"תושבי שלומי פונו לבתי מלון בכמה מקומות שונים ואנחנו מלאים בהכרת הטוב על כל התהליך. ב-2006 פוננו לאהלים ולאכסניות והפעם פוננו לבתי מלון והדאגה אלינו הייתה נפלאה. לא היה חסר לנו כלום".
"למרות זאת, זה מאוד לא פשוט למשפחה עם ילדים לחיות בחדר או שניים קטנים. הרי לא מדובר בחופשה של שבועיים שלוש אלא בתקופה ארוכה של מעל ל-10 חודשים. חוץ מזה, אנשים מתגעגעים לבית שלהם. התושבים רוצים את האוויר של שלומי, את הירוק של שלומי, את החופים בנהריה ואת ראש הנקרה", מספר שלמה.
"אז אנשים אומרים לעצמם: אוקיי, יש טילים, כטב"מים ואזעקות אבל בסוף זה הבית שלנו".
ממקבלים לנותנים
"יש עמותה בשלומי שלפני המלחמה בעיקר עסקה בדאגה לנזקקים", אמר שלמה.
"אם פתיחת המלחמה ופינוי הישובים העמותה החלה בדאגה לצרכי כל החיילים שבגזרה. בעשרה חודשים האלו עשרות אלפי תרומות של מזון, ביגוד חם וציוד לחימה, הכל. ממזגנים ניידים ועד ארוחות שבת. הדבר המדהים הוא שכל התרומות מגיעות מתושבי שלומי שמכירים תודה לחיילים ששומרים להם על הבית".
"צריך להבין. מדובר בעשרה חודשים שבהם בלי הפסקה הוכנו אלף מנות דגים כל סוף שבוע, נפתחה תחנת רענון לחיילים וקניית ציוד חדש. דברים מדהימים".
ממשיכים הלאה
משפחת איבגי, המונה את האב יוחאי האמא ושלושה ילדים, בחרה לא להתפנות לבית מלון – אלא למעלות תרשיחא הסמוכה.
"עיקר הניסיון שלנו הוא להצליח לשמור על השגרה", מספר האב, יוחאי. "אנחנו מנסים למצוא עיסוק לילדים שלא ישתעממו לקחת אותם לחוגים, לפעילויות פה במעלות. אנחנו מנסים להמשיך לעבוד ולשים את שאר המחשבות בצד בידיעה ברורה שעוד נחזור. העשייה נותנת את הכח להמשיך הלאה ולא לרדת לדכדוך".
"אני ואשתי משתתפים בהתנדבויות של הקהילה בשלומי למען החיילים. אנחנו פעמיים שלוש בשבוע מכינים אוכל לפלוגה שתופסת פה, שנורא התחברנו אליה. מעבר לחשיבות של הנתינה עצמה זה נותן לנו כח להמשיך הלאה".
"אני אופטימי. אני בטוח שבסוף עוד נחזור הביתה. עם או בלי הסדר, כולם עוד יחזרו.
מבחינתי העוצמה שלנו משתקפת ביכולת שלנו להמשיך הלאה. במלחמת לבנון השניה נפלה רקטה בתוך הבית של אבא שלי כשאני הייתי שם. מהר מאוד המשכנו הלאה ושכחנו מזה. גם כאן, שלושה חודשים אחרי שנחזור, נדע מהר לשכוח ממה שהיה ולחזור לשגרה".
