היום ב-1947 הכריעה העצרת הכללית של האו"ם בעד תכנית החלוקה.
אחרי מלחמת העולם השנייה הבינה בריטניה כי המנדט על ארץ ישראל הופך עבורה מנכס לנטל, וזאת משום אתגרים ולחצים מן הפנים ומן החוץ; על כן, היא העבירה את המנדט בחזרה לפורום הבינלאומי ממנו נתקבל, שהפך בינתיים מ'חבר הלאומים' לארגון האומות המאוחדות (האו"ם). האו"ם שלח לארץ ועידה מיוחדת המורכבת מבני מספר לאומים, שתסייר בארץ, תיפגש עם דמויות מפתח ותכריע בדבר העתיד; ועידה זו, 'אונסקו"פ', הגישה באמצע 1947 את המלצותיה – חלוקת הארץ למדינה יהודית (בערך 55% מהשטח) ולמדינה ערבית (בערך 45%), עם משטר בינלאומי על ירושלים (היהודים היוו כשליש מהאוכלוסייה הכללית). התכנית נדחתה בזעם ע"י העולם הערבי, ואצל ההנהגה הציונית נתקבלה (הגבולות היו מצומצמים, אך לא ניתן היה לצפות למשהו הרבה יותר טוב בהינתן הנסיבות) – אך ההכרעה בדבר קבלתה היתה בידי העצרת הכללית של האו"ם. העצרת התכנסה בסוף נובמבר, כאשר בחודשים שלפני כן הפעילו אנשי היישוב ויהודי העולם (ובפרט בארה"ב) את מלוא הלחץ והתחמון הפוליטי האפשרי כדי להשיג מספיק קולות בעד (הדבר היה קשוח – באו"ם היו 57 חברות, מתוכן כ-10 מדינות ערב (שהפעילו לחץ נגדי), הרבה מדינות לטיניות-קתוליות (כאשר האפיפיור התנגד), ומדינות קומוניסטיות (כשלא היה ברור שבריה"מ תחליט לתמוך בפרויקט הציוני)). בהצבעה שהתקיימה בכ"ט בנובמבר נתברר כי המאמץ נשא פרי – 33 מדינות בעד, 13 נגד, ו-10 נמנעים. בהחלטה היסטורית זו הכירו מדינות העולם בזכותה של מדינת ישראל להתקיים. יום למחרת החלו ערביי הארץ בטרור נגד היישוב היהודי, שהידרדר במהירות למלחמת העצמאות – אשר נסתיימה בעצמאותה המלאה של מדינת ישראל על רוב מוחלט משטחי הארץ המנדטורית.
מקור תמונה – ויקיפדיה
