אין זה משנה לאיזו דת אדם משתייך. הדבר דומה לכל בעל מלאכה טוב. אם ניקח את הנגר כמשל, ונגיד כי הוא ״נגר טוב״, נאמין כי כל מלאכה אשר אותה הוא יוצר, הוא יעשה זאת בצורה הטובה ביותר. לפיכך, ומכיוון שהבורא הוא טוב מוחלט, צריכה גם בריאתו להיות טובה באופן מוחלט. עם זאת, ובשל מציאות החיים שלנו – התחושה אינה מסתדרת תמיד עם הבנה זו.
הכיצד יכול להיות הדבר?
הנקודה אותה יש להדגיש היא שאלת הפרספקטיבה או היכולת שלנו להתבונן על המציאות. בכך, אם נשתמש שוב בדמותו של בעל המלאכה, וברור כי נבחן את מלאכתו בשלבים השונים של המלאכה, לא נוכל לשפוט את תכלית המלאכה, ובהחלט שלא נוכל להבין את שלמותה. משום שאנחנו בתוך תהליך הבריאה – קשה לראות את תכליתה או את שלמותה.
עם זאת, עצם ההבנה כי אנו מצויים בתוך הבריאה ובתוך התהליך – יכולה לעזור לנו כבני אדם להבין מדוע אנו לא רואים רק טוב בעולמנו, ומתקשים להבין את התכלית האלוקית. האנושות במצב הנוכחי דומה לרהיטי נגר. רק אלה שמצליחים להתעלות מעל הכאוס של חדר המלאכה, מצליחים לראות או לדמיין את התוצר הסופי של הבריאה. אלה שיכולים להביט בפרספקטיבה עמוקה על המציאות יכולים להתמודד באופן יותר טוב עם החיים עצמם. עצם ההכרה בכך נותנת כוח עצום, כוח המחייה וכוח הנותן תקווה וודאות. לכן, אין זה מקרי כי התקווה המבוססת על הידע העמוק המוזכר מעלה, נתנה לעמנו את הכוח לשמור על קיומינו ועל המורשת שלנו.
יש לציין כי ההיסטוריה הלאומית הזו מתחברת למעמד הר סיני. בעוד, לפני המעמד, הקשר לאלוקות היה קיים רק עם יחידי סגולה, במעמד הר סיני ראה העם דרך פרספקטיבה זו את שלמות העולם כולו. המעמד המיוחד ביותר בהיסטוריה הלאומית שלנו, ואף בהיסטוריה האנושית כולה – נתנה לנו את הכוח לעמוד מול כלל המכשולים במשך אלפי שנים. הפסוק: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״ (דברים, פרק ד', פסוק ל"ה), משקף את ההבנה העמוקה שהשיג עמנו במעמד הר סיני על שלמות הבריאה ובוראה.
מכאן, כאשר רבים פונים אלי ושואלים ״האם יש תקווה?״ – התשובה שלי היא כן. כן מוחלט!
יש תקווה מתוקף שלמותו של הבורא. יש תקווה מתוקף שלמותה של הבריאה. יש תקווה מתוקף ההיסטוריה היהודית כולה. יש תקווה מתוקף האמונה העמוקה והנחמה אותה היא מספקת. היא הנחמה המרימה אדם מתהומות האבל, ומפיחה בו רוח של חיים ושל תקווה. לבסוף, יש תקווה מתוקף היכולת הקיימת בכל אדם ואדם לדמיין עתיד טוב יותר, לדמיין סוף טוב יותר ולהאמין ולהכיר בשלמותו של הבורא. התקווה הזו היא יכולת אלוקית הטבועה בטבע האנושי.
היכולת האלוקית לדמיין, דומה לדרך בה אדם נעשה עשיר עוד לפני שהוא מתעשר. בדומה לדרך בה אדם מדמיין את כוס הקפה בבוקר לפני השגת הקפה – כך גם אנחנו צרכים לדמיין את ההצלחה על-מנת להשיג אותה. כל רצון מורכב מהדמיון של הדבר אותו אנחנו רוצים להשיג. משום שאין דבר העומד בפני הרצון האמיתי, שכן הרצון האמיתי נותן לנו את הכוח להתגבר על המכשולים והקשיים הרבים הקיימים בחיים להשגת כל מטרה. היגיעה וכוח הסבל להתמודד עם כל הקשיים משקפת את הרצון האמיתי של האדם להצלחה בכל תחום.
אם נסתכל היטב, נבחין כי התקווה האישית והלאומית שלנו טמונה גם בתוך מציאות החיים הנוכחית. גם המאבק בשדה הקרב וגם העשייה ברחוב הישראלי משקפים את הרצון, היגיעה והחתירה לעתיד טוב. ראיית העתיד, והרצון לטוב בגבורה, ביצירה, ביוזמות אישיות, קהילתיות ולאומיות מציפות את הארץ הזו. עם זאת, אסור להשתמש בראיית העתיד הזו שלא לשמה. עלינו להפנות את כוחות הדמיון והתקווה לבנייה ולחיזוק חוסנה של החברה והמדינה, על אף שהדרך לבניין איטית יותר מהדרך לחורבן. ראיית עתיד ותקווה של בניין יכולה לעזור בגיוס אנשים למשימה. שיקוף עתיד טוב, הצגתו והחתירה אליו, תוך כדי יגיעה – היא המסורת שלנו כעם.
לבסוף, גם מתוך תהומות הכאב והשבר המציפים את הלב, עדיין מקיפה אותנו התקווה. התקווה הזו היא מנוע לצמיחה, לפיתוח ולחיזוק החוסן הלאומי. התקווה בונה אותנו והיא הבסיס לנחמה שלמה. במקום לקדם את הריב בתוך העם שלנו, כדאי שנתמקד בבניין. עלינו לקדם את התקווה דרך רתימת אנשים, ״בעלי הבניין״, ליצירת עתיד טוב יותר. מדובר במסע ארוך ומורכב אך רק דרכו נוכל להחיש את הגאולה – האישית והלאומית. שינוי הפרספקטיבה והתמקדות בתקווה ובבנייה הם הבסיס לנוע אל עבר הטוב הקולקטיבי הטמון בנו.
