אין ספק שהשליחים האמריקנים למזרח התיכון, אנשי העסקים סטיב וויטקוף וג'ארד קושנר, שזוכים לאמון מלא מצד הנשיא טראמפ, נכנסו אל אחת הזירות הקשות והרגישות ביותר בזירה הבינלאומית.
הם היו בין האדריכלים של העסקה שהובילה לשחרור החטופים, חיים וחללים, וההישג הזה רשום גם על שמם. המשפחות שחזרו לחיים והצלת הנפשות של החטופים, כל אלו הישגים שכל יהודי וישראלי התרגש מהם. אבל לצד זה, נחשף לכאורה קו שבר מטריד – במיוחד בתפיסת עולמו של סטיב וויטקוף.
ככל שאנו נחשפים יותר לביטויים ולרחשי הלב של וויטקוף עצמו, נדמה שמקונן אצלו פער אמריקני ישן ומוכר.
הסיפור האישי של וויטקוף ומה שהוא גילה
זה התחיל בישיבת הממשלה החריגה, שבה נכחו וויטקוף וג'ארד קושנר. כשהשר בן גביר אמר ש"בארצות הברית לא הייתם משחררים רוצחי תינוקות", וויטקוף השיב בסיפור אישי: הוא סיפר על בנו אנדרו, שמת בגיל 22 ממנת יתר, ועל הרצון הטבעי שלו "למצוא את האשמים ולהרוג אותם", אך הוסיף כי למד שעליו לסלוח ולחפש פיוס.
התגובה והאופן שבו סיפר זאת אחר כך, עשויים לרמז על חשיפת קו השבר המוכר לנו: ניסיון להשליך מוסר אישי על זירה ביטחונית. שימוש בכלי ניתוח במציאות שבה אויבך רוצה בהשמדתך. הרצון "להבין", "להכיל", "לסלוח" גם כשהצד שמנגד הוא ארגון טרור שכל מטרתו היא טבח והשמדה.
בתחילת השבוע (בלילה שבין ראשון לשני), בראיון לתוכנית "60 דקות" ברשת CBS, תיאר וויטקוף את הדיון בישיבת הממשלה כרגשי ואמוציונלי, והציג את עצמו כמי שהציע "תגובה רציונלית", מדודה ומפויסת. אבל במבחן המציאות הישראלית, אותה "רציונליות" היא בדיוק מה שמסוכן: היא מתורגמת לוויתור על עקרון ההרתעה ולשכחה של השיעור שישראל שילמה עליו בדמים כה רבים ויקרים.
רגש אינו תחליף למניעת יכולות האויב
היכולת לסלוח היא מעלה אנושית. אבל להפוך אותה למדיניות, זה כבר חולשה. העובדה שוויטקוף בחר להשליך את סיפורו האישי על הזירה היא ההבדל שהאמריקנים לא הבינו לאורך שנים בין מוסר פרטי לבין אסטרטגיה של קיום. מול אויב שמטרתו רצח, אין "צד שני". יש אויב שצריך לנטרל, ולא להבין.
במשך עשורים ליוותה אותנו מדיניות אמריקנית עקבית, לעיתים מעודנת, לעיתים מתנשאת – שביקשה "להבין את הסכסוך" דרך עיני ה"צד השני". מדיניות שמזדהה עם קורבן מדומיין, מחפשת חמלה כלפי רוצחים ומבקשת פיוס במקום הכרעה.
"60 דקות" מול 360 מעלות
בהופעות המשותפות של וויטקוף וקושנר, מוצגים רעיונות לשיקום אזורי ולשילוב כוחות. הם מדברים על פיוס, על תקווה, על הפסקת אש. אבל אסור לשכוח שבישראל, התקווה נבחנת תמיד בזווית רחבה: 360 מעלות של ביטחון, גבולות, הרתעה ונטרול יכולות של האויב. אצלנו, המציאות לא נמדדת לפי לוח שידורים, אלא לפי לוח שיגורים.
עם כל הכבוד, כאשר וויטקוף מדבר איתנו על הצורך "להבין את הצד השני", עלינו להסיק מכך שהדובר נגוע בטעות שורשית: אמונה שאפשר לרפא את השנאה במגע של פיוס, או שאפשר להחיל עקרונות של סליחה נוצרית על טרור ג'יהאדיסטי.
נורת האזהרה הישנה
וויטקוף הוא ידיד ישראל, ובוודאי בעל כוונות טובות. אבל כשהוא מתחיל לדבר על חמלה כלפי אויב שאינו מבקש שלום אלא טבח, הוא נוגע בלב ליבה של אשליית המערב – אם אנחנו רוצים בחיים טובים, ברור שגם האויב רוצה בכך ורק צריך להתפייס. ולכן, לפני ואחרי הדיפלומטיה, יש אמת אחת פשוטה שישראל חייבת לשמור עליה: כשהאמריקנים מדברים על פיוס, אנחנו צריכים לזכור עם מי, ועל מה, אנחנו נלחמים.
היום, כשוויטקוף, קושנר, ואנס ורוביו פועלים כולם בזירה הישראלית, כשהבית הלבן משדר "תהליך פיוס" וישראל מדברת בשפה של "כן, אבל" – חשוב לזכור את השורה התחתונה: האמריקנים יכולים להרשות לעצמם לדבר על פיוס. אנחנו לא.
צודק!