רפורמת "שורשים – התוכנית הלאומית לזהות יהודית וציונית", שהוצגה לאחרונה על ידי שר החינוך יואב קיש, מהווה צעד חיוני ומתבקש במערכת החינוך הישראלית. זוהי הזדמנות להתחלה של שיקום עמוד השדרה הערכי של הדורות הבאים.
מערכת החינוך הממלכתית נולדה עם חזון מרכזי: חינוך יהודי-ציוני גורף, חיבור מקיף לתנ"ך, לסיפור ההיסטורי הכרונולוגי של עם ישראל, תוך גיוס לא מתנצל להזדהות ריגשית. מייסדיה של המערכת הממלכתית לא היו דתיים. הם היו יהודים. ציונים. כבר בסוף שנות החמישים, בסך הכל עשור להקמת המדינה, הורגש הצורך בקירוב הנוער לערכים יהודיים. פורסמה תכנית ל"העמקת התודעה היהודית בבתי הספר הממלכתיים" ובמקביל לה גם חוברת הדרכה להעמקת הוראת המקרא, דברי הימים, ידיעת העם, פרשיות השבוע ופירושי רש"י לתורה.
לטעת בליבנו נאמנות ואהבה לעם
מחברי התכנית ציינו כי "הדור העברי הצעיר במדינה הוא אשר יישא באחריות העליונה לגורל ישראל", כאשר "ביצוע התפקידים הקשים והרוממים הללו יוקל על הדור הצעיר, אם יינק השראתו מעברו המפואר של העם, מורשתו הרוחנית-מוסרית […]". על כן יש לוודא, כך הם כותבים, את "השרשת הנוער בעבר העם ובמורשת" ו-"לטעת בליבו נאמנות ואהבה לעם".
בעבר – טשטוש של החינוך היהודי-ציוני
לאורך שנים, חלה שחיקה הדרגתית במעמדו של החינוך היהודי-ציוני בבתי הספר הממלכתיים, עד כדי טשטוש כמעט מוחלט של תכניו וערכיו. השפעתן האקדמית של פדגוגיות פוסט מודרניסטיות החביבות במיוחד בשיח החינוכי המערבי (המכונות כיום כ"פרוגרסיביות") מנפצות בפועל את החינוך לזהות ומורשת ואת הקו הכרונולוגי של הסיפור ההיסטורי הלאומי. אלה הלכו ומוסמסו לטובת תוכן אוניברסלי, רב-נרטיבי ועקר.
סמכות המורה, שנתפש בתכנית הממלכתית הראשונה כ"חלוץ ההולך לפני המחנה" הפך ל"מתווך ידע" בלבד, ביקורתיות פשוטה שעסקה בלפתח תלמיד חושב הפכה לביקורתיות הדורשת תלמיד חשדן (גם לגבי ה"נרטיב" הלאומי שלו עצמו) "סוכן שינוי" חברתי שעסוק בחיפוש אחר עוולות חברתיות ושאר קשקושי מגדר שיצאו מעבר לכל פרופורציה כבר מגיל גן.
במקום הענקת ידע ומיומנויות למידה פשוטות ("תלמידאות") – עוסקים בצמצום הידע לטובת מיומנויות למידה של סטודנט באוניברסיטה – והמורים עסוקים בעיקר בלהטוטים יצירתיים בכדי לעמוד בקצב החידושים המפונפנים של הערכות ידע חלופיות במקום מבחן. מגמה זו פגעה במיוחד במקצועות ההומניסטיים.
ואיך זה נראה בפועל? מחקר על תמורות בהוראת התנ"ך, שפרסמנו במסגרת מרכז "יכין" הראה, למשל, כי היקף החומר בתיכון צומצם ב-40% לפחות. בבית הספר היסודי – רוצים מלמדים, לא רוצים אז לא. וגם אם מחליטים ללמד, תוכלו למצוא את המקצוע תחת השם "אדם וחברה" שזה מעין שעטנז בין ספרות, מיתולוגיה יוונית ותנ"ך.
הגיע הזמן לדעת
דור עם הספר לא יודע את הספר, שאותו כינה בן גוריון: "נשמת העם היהודי מראשיתו ועד סוף כל הדורות". מחקר נוסף של "יכין" על תמורות במעמדו ותכניו של מקצוע "מולדת", הראה כי הפך עם השנים למקצוע אחיד לכלל המגזרים בחברה הישראלית תחת השם: "מולדת, חברה ואזרחות". כך יוצא, שבמקום להדגיש את הקשר ההיסטורי של התלמיד היהודי למולדתו – מחזקים בדיוק את ההיפך. מדגישים את הקשר הרב נרטיבי למולדת של "כולם", או בקיצור, מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה. העיקר שנהיה ניטרליים.
תוכנית "שורשים" מהווה צעד קטן אך חשוב בהחזרת משקלם של הידע והמדידה לתחומי הזהות. מינימום שעה שבועית בתנ"ך ומבחן מיצ"ב, הגדלת מקצועות הזהות בגפ"ן ל – 4% והחזרת מקצוע "מולדת" ("בשבילי המורשת") לחיזוק הזהות והשייכות לעם ולארץ – מהווים צעד חשוב למטרה זו.
הדרך עוד ארוכה, אך זוהי התחלה חשובה בדרך להבטחת חוסנה של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי. ואם נשתמש בכלי ה"פרשנות התכליתית" של פרופ' אהרון ברק, זוהי גם תכלית הקמתה של מייסדיה ומחוקקיה.
ד"ר טל גרינפלד היא ראש תחום חינוך ב"מרכז יכין" – מכון למחקרים אסטרטגיים לאומיים
