המערכה מול איראן הסתיימה באופן מוצלח. איראן, שהייתה במשך שנים רבות האיום המרכזי על ישראל והמעצמה האזורית המובילה, מצויה כיום בשלב של התפוררות. בשבועות ובחודשים האחרונים, הציר האיראני-שיעי שבר את שורותיו, ושאלת השעה היא: מה הלאה? האם ישראל תדע לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח, או שתשוב להיסחף במאבקים פנימיים חסרי תכלית?
המציאות החדשה שמציבה ישראל אחרי ניצחון במערכה האיראנית דורשת הרבה יותר מאשר חגיגות קצרות. היא מחייבת תכנון אסטרטגי ארוך טווח, יכולת לנהל את השינויים בשטח, ובנוסף – עמידה מול אתגרים פנימיים מרחיקי לכת. על ישראל להבין דבר אחד באופן מוחלט: אי אפשר להילחם במלחמות חיצוניות כשכאן בבית השסע בין חלקי החברה רק הולך ומתעצם.
האתגרים הביטחוניים והאסטרטגיים – לא לפספס את הרגע
סיום המערכה האיראנית לא יביא איתו רק שקט. זהו הזמן שבו ישראל חייבת לאחוז במומנטום ולמנף אותו לטובתה. המטרה ברורה – להפעיל את כוח ההרתעה כדי למנוע את התפרצותו של איום חדש. התמיכה האיראנית בג'יהאד העולמי, בחמאס, בג'יהאד האיסלמי הפלסטיני ובחיזבאללה תתפוגג, אך ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להתרווח ולהתמקד אך ורק בהשלמת הישגי העבר. ההתפתחויות בשטח מצביעות על כך: השפעתה של איראן נחלשת, אך וואקום כוח כזה תמיד נמשך זמן קצר, והוא יכול להיות ממולא במהרה על ידי ארגונים חדשים, רדיקליים ואיומים לא פחות.
עוד באותו הנושא
- ראש ממשלת סלובניה החדש לשגרירות ישראל: "ברוכים הבאים ללובליאנה, מצפה לעידן חדש ביחסי המדינות"
- רגע לפני אסון: כוח צבאי התבלבל בסוג החימוש ושיגר פצצת מרגמה חיה במהלך אימון יבש בשטחי האש של הבסיס במקום פצצת תרגול, כך מדווח העיתונאי ינון שלום יתח
- סרן איתן שמואל למברג ז"ל נפל בסביבות השעה 16:00, לאחר שמחבל שיגר טיל נ"ט לעבר טנק של צוות הקרב החטיבתי גולני, שפעל צפונית לנהר הליטאני
- גיבור במותו: סרן איתן שמואל למברג, בן 21 ממשמר השבעה, קצין שריון בגדוד 75, נפל בקרב בדרום לבנון
ההיסטוריה הוכיחה זאת שוב ושוב. דוגמה מובהקת לכך היא ההתפרצות של המדינה האסלאמית (דאעש). לאחר חיסולו של סדאם חוסיין בעיראק, הוואקום שנוצר במזרח התיכון נתן דחיפה לצמיחה מואצת של ארגון דאעש, שבסיסיו הפכו לאיום גלובלי. דאעש, שהתפשט בעיראק ובסוריה, הוביל למציאות ביטחונית חדשה ויצר איום שלא היה פחות מסוכן מהאיום האיראני.
לאחר סיום מלחמת אפגניסטן, גם אל-קאעידה ניצלה את האי-סדר שנוצר כדי להקים בסיסים, לגייס תומכים ולבצע פיגועים ברחבי העולם. הוואקום שנוצר באזור הוביל להופעת ארגונים קיצוניים שמילאו את המקום שהתפנה אחרי הנסיגה הסובייטית.
הדוגמאות הללו מבהירות את עקרון הוואקום ברמה העולמית בכלל ובמזרח התיכון בפרט – אין חללי כוח ריקים והתמוטטות משטר רשע אחד תוביל על פי רוב ליצירתו של אחר. במציאות האזורית, זה יכול להוביל להתפרצות של איומים חדשים, רדיקליים וקשים לא פחות. על ישראל לנצל את המומנטום, אך לא להתעלם מהסיכון שהוואקום הזה עשוי להזמין.
ההזדמנות האמיתית, אם כן, אינה בניהול סכסוך חיצוני נוסף, אלא בניהול אסטרטגיה שתסייע לחיזוק מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית – מעצמה שמאיימת, אך לא בהכרח פועלת. ישראל יכולה להעצים את כוחה הצבאי והטכנולוגי תוך שמירה על יכולת השפעה גדולה יותר במישור הגלובלי – בין אם על ידי הוצאת טכנולוגיה צבאית מתקדמת לשווקים בינלאומיים ובין אם על ידי שימור יכולת ההרתעה.
האתגר הפנימי – לא עוד "הפוליטיקה של הכיבוש"
האתגר הפנימי הגדול של ישראל לאחר המערכה האיראנית איננו רק הביטחון, אלא קודם כל – החברה. בשנים האחרונות, המתח החברתי בישראל הגיע לשיאים מסוכנים, עם קיטוב פוליטי מובהק ושסעים עמוקים בין מגזרים שונים. יש רבים במדינה שלא רואים את עצמם כחלק מהמרקם החברתי הכללי. מבלי לשים לב, החולשות הללו גולשות לאי-יציבות פוליטית וחברתית שעלולה להרתיע את ישראל מלהוציא לפועל כל מהלך ארוך טווח. אם ישראל לא תדע להתגבר על השסע הזה, היא תמצא את עצמה בבעיה שעלולה לגעת בסלע קיומנו.
במציאות שבה יש שינוי במאזן הכוחות בין חמאס לפלסטינים ביו"ש, ובפרט על רקע ההתרחשויות באיראן ובעזה, ישראל לא יכולה להניח שהתפוגגות השפעתה של איראן תביא איתה פתרון לסוגיית הפלסטינים. הנחת העבודה צריכה להיות הפוכה – קיים חשש לאסקלציה והתדרדרות המצב הנפיץ ממילא ביו"ש.
אין מנוס – ישראל חייבת לנקוט בקו פעולתי מיידי שיכלול את עידוד ההגירה של ערביי יו"ש ורצועת עזה. יש לפעול באופן נמרץ לקידום פתרון זה, בין אם מדובר בהקמת מדינה פלסטינית חלופית לא בשטח שבין הירדן לים (כפי שהעלו לאחרונה הנשיא טראמפ וראשי הממשל האמריקאי, רוביו והאקבי) ובין אם בהסכם הגירה שיבטיח את צמצום הבעיה הפלסטינית.
המשא ומתן עם מדינות קולטות חייב להתחיל עכשיו, ולא לחכות למועד מאוחר מדי. כעת, עם התעצמותה של מדינת ישראל – הדרישה להקמת מדינה או ישות פלסטינית – במקום אחר ולא ביו"ש, צריכה להיות מונחת על השולחן ועשויה להניב תוצאות. המציאות פשוטה: שימו את הבעיה הזו על שולחן המו"מ. עכשיו. אל תחכו שיגיעו ימי חורף קשים בזירה הפנימית ובהשפעת לחצים חיצוניים.

הסכמי אברהם – לא רק על הנייר
הסכמי אברהם הם הצלחה חסרת תקדים, ובזמן שישראל מתייצבת כמעצמה אזורית אחרי ניצחון אסטרטגי, היא חייבת להרחיב את מעגל המדינות המשלימות עמה. השפעת ישראל על מדינות המפרץ ומדינות נוספות חייבת להתגבר. העולם הערבי יפנים את המסר – שלום תמורת שלום לא צריך להיות רק סיסמה, אלא תהליך שנבנה ונחשל תוך הישגים לכל הצדדים.
ישראל לא צריכה להסתפק בהסכמים עם "המדינות החברות" בלבד. עליה להפוך את עצמה למוקד השפעה שאי אפשר להתעלם ממנו. לא די בהסכמים שבהם ישראל היא "הצד הנותן" – ישראל צריכה להפעיל את יתרונותיה הטכנולוגיים על מנת להיות גורם "משנה-משחק" במזרח התיכון. עובדה זו והשליטה האווירית המדהימה שלה, בכל מרחבי המזרח התיכון, מקנים לישראל עוצמה ויכולת לדרוש דרישות ולקדם את התפיסות האסטרטגיות שלה, באופן שיוביל לפתרון בעיות הקיום של המדינה, כגון ובין היתר בסוגיה הפלסטינית כמוצע לעיל.
העמקת הלאומיות והזירה התקשורתית – התעוררות דחופה
הגברת השפעתה של ישראל בזירה הפוליטית והחברתית, וההכרה במעמדה המוביל במזרח התיכון, חייבת להתבטא בחיזוק הזהות הלאומית גם בתוך גבולות המדינה. ישראל לא יכולה להמשיך לחיות תחת אשליה שהיא מסוגלת להתעלם מהמרכיב היהודי שלה (אותו "סייעתא דשמיא" עליו דיבר ואותו מזכיר רבות, ראש הממשלה נתניהו) – הוא אבן יסוד במהותה בהיבטים הלאומיים והחוקיים שלה.
אין כוונתי לדתיות, או להדתה, אלא לשמירה ולטיפוח ההתעוררות היהודית, שכולנו חשים בה. לא ייתכן, שתלמידי תיכון המבקשים להניח תפילין – לאו דווקא כאקט דתי, אלא יותר כצורך לאומי זהותי – יירדפו ויוקעו בשל כך. הייחודיות של אומתנו וזהותה, היא יהודית. איננו עם ככל העמים ורודפים אותנו כאן במרחב המצומצם ובכל מקום על פני הגלובוס, על שום היותנו יהודים. אך טבעי הוא שנחפוץ ללמוד ולדרוש, לשמר ולהעצים זהות זו. על המערכת הפוליטית להטמיע את הלאומיות כחלק מהותי מהתפיסה הישראלית, גם במחיר של חיכוך מול האליטות הקיימות בעולמות התקשורת, המשפט והציבוריות הישראלית הליברלית שנרתעות מיישום תפיסות לאומיות יהודיות.
זהו הזמן לממש את כוחה של הזהות היהודית והדמוקרטית. חיזוק מערכת החינוך, הכנסתה לחקיקה ולתודעה מחייבת מכאן ולהבא בכל מערכות המדינה, ובחינה של כוחות התקשורת הנוכחיים במדינה הם הצעדים המתבקשים. אם ישראל לא תנקוט בצעדים כאלו עכשיו, היא תמשיך לנהל את מאבקי השיח החברתי המפלגים ותתקשה להביא את היתרונות הגלומים במעמדה החדש, לשדה המעשה.
פיתוח וטיפוח לאורך זמן של עמוד שדרה לאומי, המבוסס על עברו המפואר של העם הזה, יהדותו ולאומיותו מבלי לפסוח כמובן על התפיסה הדמוקרטית, הנחוצה כל כך לשרידות בג'ונגל המזרח תיכוני – הם תנאי חיוני להעצמת כוחה של מדינת ישראל ולהבניית יסודות יציבים ועמידים ובעיקר ארוכי טווח, לאומה.

סיכום – ישראל חייבת להבין ולהפנים את השעה
הצעד הבא של ישראל לאחר ההכרעה האיראנית לא יכול להיות "התחמקות" לשנים של שקט יחסי. מדובר במציאות שבה כל החלטה נחרצת עשויה לשנות את פני הדברים. ישראל צריכה לנצל את עוצמתה האסטרטגית, להרחיב את קשריה עם מדינות ערביות נוספות, לשדרג את מעמדה הגלובלי, ולתכנן מיידית את המהלכים הפנימיים שיביאו לאחדות חזית פנימית ויציבות חברתית.
העתיד של מדינת ישראל תלוי ביכולת להפסיק להיות שבויה ונגררת בשלל בעיות פנימיות ולפני הכל – לנהל את האתגרים הגלובליים והפנימיים במידה של עוז וביצירתיות. הימים שבהם היינו יכולים להרשות לעצמנו להתמהמה, חלפו. הגיע הזמן למהלכים חדים ונחרצים. ואם לא עכשיו, אימתי?
מיכאל שפרבר הוא עו"ד



כתבה מעניינת, מקיפה ומנוסחת היטב.
גם בנושאים ידועים, טורח מיכאל לנתח, לחדד ולדייק את הדברים בצורה ברורה ובהירה.