ביבי או בנט – מי יושיענו? זוהי השאלה שחוזרת שוב ושוב בשיח הפוליטי העכשווי בישראל: האם המנהיג הבא שיביא גאולה לישראל יהיה בנימין נתניהו, נפתלי בנט, יאיר לפיד או שמא כוכב גנרי חדש. אולי זה יהיה פוליטיקאי פרסונלי אמיתי בתחייה פוליטית מחודשת כמו אהוד ברק, בוגי יעלון, משה פייגלין ואפי איתם?
אך עצם הצבת השאלה הזו מצביעה על כשל מושגי עמוק: ההתמקדות בדמויות במקום ברעיונות, בבני האדם במקום בדרך. השאלות הללו מובנות גם בסיקרי דעת הקהל ובראשן בשאלת מידת ההתאמה האישית לתפקיד ראש הממשלה וכן במידת הפופולריות לה זוכה "המנהיג" הפוטנציאלי או הנוכחי. בעידן שבו המערכת הפוליטית הפכה למעין תחרות אישיות, ישנה נטייה להשליך תקוות על דמות אחת שתשנה הכול, אך הניסיון ההיסטורי והמקראי, כמו גם זה המדיני, מלמדים כי מדובר באשליה מסוכנת.
כאמור, שאלות מסוג זה נשמעות תכופות במחוזותינו. הן משקפות הלך רוח פוליטי רדוד ומסוכן, הנשען על פרסונליזציה יתרה של הפוליטיקה ומזניח את יסוד הרעיונות, התשתית האידיאולוגית, והמבחן הערכי של המדיניות. פולחן האישיות אינו נחלת משטרים טוטליטריים בלבד; הוא מתקיים גם במשטרים דמוקרטיים כשהציבור נאחז באיש ולא ברעיון, בתקווה לגואל אישי ולא בתוכנית סדורה. אני מבקש להציג – באמצעות דוגמאות מהתנ"ך, מההיסטוריה הפוליטית הישראלית והעולמית – את הבעייתיות המובנית בגישה זו.
פולחן האישיות מקדם תקווה אך מייצר עיוורון. מנהיגות כריזמטית היא כלי רב עוצמה – אך גם מסוכן. ההיסטוריון הפוליטיקאי והמדינאי הבריטי הנודע, הלורד אקטון טבע את אמרתו המפורסמת: "Power tends to corrupt, and absolute power corrupts absolutely". כלומר, "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". כאשר הציבור משקיע את כל אמונו באדם אחד, הוא מוותר למעשה על שיפוט ביקורתי, על עקרונות ועל מוסדות בקרה, איזון ודיאלקטיקה הנחוצים כ"כ לחשיבה חופשית ולקיומה של חברה יצירתית.
הפילוסוף קרל פופר, בספרו "החברה הפתוחה ואויביה", תיאר כיצד החיפוש אחר מנהיג חזק – ה”משיח הפוליטי” – מוביל לסגידה לדמות ולדיכוי החופש. הוא תקף את הפילוסופיה ההיסטוריציסטית של אפלטון מרקס והגל, שראתה במנהיג מימוש של ההיסטוריה ולא נבחר ציבור הנאמן לעקרונות מוסריים.
התנ"ך: חטא המלוכה ולקחיו
הדוגמה המקראית הבולטת היא דרישת העם משמואל הנביא: "שימה עלינו מלך לשפטנו ככל הגויים" (שמואל א' ח, ה). בקשה זו מוצגת כתשוקה להשלכת העול הערכי של הנהגה נבואית והחלפתה בשלטון פורמלי מלוכני. שמואל נעלב, אך ה' מבהיר לו: "לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלך עליהם" (שם, ז). כלומר, יש כאן מעבר מהתבוננות מוסרית ערכית במנהיגות – אל פרסונה מייצגת שמגולמת בכוח. הדבר כמובן אינו מפתיע, על רקע שלטון המלכים – האלוהיים, של עמי האזור בעת העתיקה.
בהמשך נבחר שאול – גבוה, נאה, אך חסר שדרה אידיאולוגית יציבה. למרות ראשיתו הצנועה, מתבררת בהמשך חולשתו: הוא שומע לעם במקום לשמוע לאלוהים, נכנע ללחצים, ולא עומד על עקרונות. דוד, מנגד, מייצג גישה אחרת: הוא אמנם מלך, אך שב וחוזר למקורות נבואיים, חותר ליחס אישי עם ה', ובשיא המשבר החמור שהוא חווה (פרשת בת שבע) – מודה בחטאו. אף הוא פרסונה אך כזה שאינו מנותק מרעיון. לא בכדי דוד יוצר את הרעיון המכונן של "מלכות בית דוד", החורג כמובן מגבולות הגזרה האישיותית שלו.
משה רבינו, הוא הדוגמה של הדמות המנהיגותית המושלמת. ראשית, הוא מסרב באופן שיטתי לקבל על עצמו את עול המנהיגות, בכך שרואה אחרים כראויים ממנו. לאחר מכן, חולק בשמחה מחוכמתו עם אחרים: וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כׇּל־עַ֤ם יְהֹוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן יְהֹוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם. פועל בהתאם לעצת חותנו יתרו, לביזור שיטת המשפט ולבניית מערכת משפטית, שתתקיים לאורך ימים ושנים, הרבה הרבה לאחר שהוא משה רבינו, יסיים תפקידו בעולם.
כאשר נודע לו מפי הקב"ה אודות סיום שליחותו, הוא לא מנסה להתווכח ומבקש את המשכיות המפעל ולא הפועל, את הרעיון והאידיאולוגיה ולא את הנצחה פרסונלית: יִפְקֹ֣ד יְהֹוָ֔ה אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכׇל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה. אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יְהֹוָ֔ה כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה.
המקרא וספרות חז"ל מדגישים בצד עוצמתו הכבירה של משה את צניעותו: וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה ואת העובדה שהוא נמנע מכל פולחן אישיותי (שהיה מאוד מקובל בעת העתיקה), המסתכם במשפט החד: וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּי֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה.
"רימון מצא – תוכו אכל קליפתו זרק": לקיחת רעיון מאדם פגום
חז"ל לא רק שמכירים במורכבות הפרסונלית – הם דורשים את ההפרדה, בין בעל מימרא והגורם הפרסונלי לבין תכני רעיונותיו. רבי מאיר המשיך ללמוד מתורתו של מורו הנודע, התנא אלישע בן אבויה, שיצא לתרבות רעה, וביאר: "רימון מצא – תוכו אכל, קליפתו זרק" (חגיגה טו ע"ב). כלומר, ניתן וצריך להבחין בין רעיון לבין אישיות, בין דברי אמת לבין מי שנושא אותם. זו תשתית החשיבה הביקורתית.
בדור קום המדינה, משה דיין נתפס בעיני רבים כסמל גבורה ישראל, גאון צבאי ובעל כריזמה טהורה. אך ספרי ההיסטוריה, ובהם מחקריו של העיתונאי מתי גולן בגלובס מצאו צדדים אפלים של הנהגה לא עקבית, תאוות כוח ולעתים אף חוסר אחריות, כמו ערב מלחמת יום כיפור במהלכה הוא תיפקד בצורה לקויה ואף ביקש שימוש באמצעים קיצוניים ולא נחוצים כלפי התוקפנות של המצרים. ההתמקדות בדמות ולא במדיניות הובילה לכך שדיין זכה לתמיכה ציבורית גם כאשר טעה אסטרטגית – ורק התפרקות ההילה סביבו, לאחר מחדל יום הכיפורים, אפשרה ביקורת של ממש.
דוגמה חדה במיוחד לפרסונליזציה מסוכנת היא אריאל שרון. האיש שייצג את הימין הנחוש – הפך לאדריכל ההתנתקות. הציבור שראה בו סמל לעמידה אידיאולוגית – מצא את עצמו נבגד. ההלם לא נבע רק מהמהלך עצמו, אלא מהפער בין הדימוי הציבורי לבין המדיניות שננקטה – ללא דיון ערכי מעמיק, תוך השתקת מתנגדים. פולחן האישיות אפשר לו לבצע את המהלך – אך גם הביא להתפוררות האמון בין ציבור להנהגה.
התוצאה הייתה הלם אידיאולוגי: מי שתלו בו תקוות פרסונליות מצאו עצמם אבודים. סטורי לחי. חשו זנוחים ונבגדים. לו הייתה נבחנת תוכנית ההתנתקות על בסיס עקרונות ולא על יסוד אישיותו של שרון – ייתכן שהביקורת הציבורית הייתה רחבה יותר כבר בראשית הדרך. בין כך ובין כך, ההיאחזות באישיותו של שרון, יצרה מפח נפש עצום בקרב ציבור מעריציו ונאמניו. תופעה שיכולה הייתה להימנע, לו אנשים היו פוקחים את עיניהם ודנים במהויות וברעיונות ולא בדמויות הפוליטיות שנושאות אותן, שפעמים רבות. רבות מדיי, התהפכו מצד לצד.
הוגים מדיניים כ ג'ון לוק, אקווינס ומונטסקייה עיצבו את עקרון הפרדת הרשויות מתוך הבנה שלא ניתן לבטוח באדם יחיד – גם לא באדם טוב. השלטון צריך להיבנות על מוסדות, ערכים ועקרונות מתמשכים. תומס ג'פרסון מהאבות המייסדים של ארצות הברית ונשיאה השלישי, הדגיש: "נשבעתי על מזבח האל, עוינות נצחית נגד כל צורה של עריצות על תודעת האדם" – ביטוי מובהק למחויבות לרעיונות, לא לאנשים.
מנהיגים פוליטיים: האיש – או הדרך?
גם בישראל רווית המנהיגים הססגוניים, ניתן לראות כיצד הערצה פרסונלית חיבלה לעתים בשיפוט הציבורי. מנחם בגין, אף שהיה דמות אצילית מבחינה מוסרית, הוביל את ישראל להרפתקה מסוכנת בלבנון ב־1982 – אותה יזם שר הביטחון אריאל שרון תוך הסתרת מידע – והמערכת המדינית לא בלמה את המהלך. פרס, מנגד, שזכה להילה של מדינאי על, דחף להסכם אוסלו בשם "חזון השלום" ו-"מזרח תיכון חדש", אך מתוך נתק מהציבור וניהול סמוי מדי. את התוצאות "זכינו" כולנו לספוג בהתפרצות רצחנית ומתמשכת של טרור פלסטיני, באינתיפאדות ובאוטובוסים המתפוצצים ברחובות ישראל.
בפוליטיקה העולמית, דונלד טראמפ מחדד את הבעיה: כריזמה אישית שנבנתה סביב דימוי של "מנהיג חזק" – אך עם אידיאולוגיה גמישה, פופוליסטית ולעתים סותרת את עצמה. משנתו איננה סדורה ומתמשכת. הנשיאות שלו מתבססת על דמותו, לא על רעיונות ברי קיימא. באופן זה לדוגמה, "אל ג'ולאני" הרוצח הסורי בחליפה שעומד בראש המדינה הסורית החדשה, מכונה אצלו: "בחור טוב" והוא אף נפגש עמו והסיר את הסנקציות האמריקאיות כלפי סוריה.
סיכום: הרעיונות הם המצפן, לא האישיות
הסכנה שבפולחן אישיות פוליטית, מובילה לטשטוש אחריות מפני שכאשר הציבור מזהה את המנהיג כפתרון ולא ככלי, הוא משחרר עצמו מהצורך במעורבות אזרחית. בנוסף היא פתח לשחיתות מוסדית. פרסונליזציה יוצרת אדמה פורייה לנפוטיזם, שחיתות ואנטי מוסדיות. היא גם מביא להתרסקות ציבורית. כאשר המנהיג נופל – הציבור נשבר, שכן לא נשענו על רעיון אלא על דמות בשר ודם. ולבסוף היא גם מייצרת אובדן גמישות: עיוורון פרסונלי מונע תיקון עצמי, ביקורת פנימית וחדשנות רעיונית.
חזרה לרעיונות: הצעה לתיקון
העתיד הפוליטי של כל חברה חפצת חיים תלוי בחזרה לדיון רעיוני. יש לבסס מפלגות על תשתית אידיאולוגית – לא על כוכבנות. הציבור צריך לשאול מהי תפיסת הביטחון, הכלכלה, החברה והמשפטשל המועמד ומפלגתו, האם היא מגובה במעשים ובעקביות, והאם המדיניות מבטאת חזון, או רק תגובה רגעית ופופוליסטית.
מנהיגות ראויה איננה פולחן אישיות אלא שליחות רעיונית. אין מדובר בשלילה של דמויות מנהיגותיות להיפך, ההיסטוריה מוכיחה כי ברגעים קריטיים נדרשים אנשים שיש בכוחם לשאת רעיונות גדולים, לגשר בין ניגודים, ולפעול בנחישות גם מול מחירים כבדים. אך ההבדל טמון בגישה. מנהיגות בריאה נבחנת לא בכריזמה אלא באחריות, לא בהילה אלא בנכונות לשרת.
זוהי מנהיגות המודעת למגבלותיה, השואפת לבזר סמכויות, לבנות מוסדות, להכשיר יורשים, ולהעדיף את הדרך על פני הדמות. לא מנהיג שדורש נאמנות אישית עיוורת, אלא כזה שמעורר מחויבות לחזון רחב, משותף, ניתן ונתון לביקורת ולהמשכיות גם בלעדיו. המנהיג הוא כלי – לא קודש. השליח – לא הגואל.
הבחירה הפוליטית אינה – ולעולם לא צריכה להיות – בחירה במלך אלא בחינהת ובחירת דרך. עלינו לשאול: מה הרעיון? איזו מדיניות מוצעת? מה החזון האסטרטגי? איזה תיקון מציע האדם לעולם?
הסכנה שבפולחן האישיות אינה רק טעות אסטרטגית – היא חורבן מוסרי. כי היא מחליפה אחריות אזרחית בכניעה. כל עוד נמשיך לשאול “מי?” במקום “מה?”, נישאר לכודים במעגל של אכזבה, בגידה ואובדן דרך.
את הצעד הראשון ניתן לעשות כבר בבחירות הבאות – לא לבחור על פי מי ש"נראה כמו מנכ"ל הייטקיסטי" או "מדבר טוב בטלוויזיה" – אלא לשאול: מה הרעיונות שהוא מייצג? מי עומד מאחוריהם? והאם גם במקרה שאותו אדם ייפול – הדרך תשרוד. זו לא רק עצה פוליטית. זוהי משימה מוסרית, תרבותית ולאומית.
מיכאל שפרבר הוא עו"ד
כתיבה רהוטה ביותר!